"שלא תעז!" צעקתי כמו מטורפת, והוא כמתעלם הוציא את הקופסא מן
הכיס, "אם אתה רוצה להרוס לעצמך את החיים - בבקשה, אבל אל
תהרוס גם את שלי!"
"רגע, מה, לא היית מקריבה בשבילי את החיים?" אמר בקריצה
שובבה...
"לא בשביל שטות!"
נמאס לי שאנשים הורסים לעצמם את החיים בשביל איזה מקל מלא
רעלים...
אך הוא בשלו, אומר "חפיף" והדליק את הסיגריה, ואני בעצבים
לקחתי כמה סנטימטרים אחורנית.
ישבנו על הספסל, צחקנו ודיברנו על הכל... טוב, לפחות כך חשבתי
עד ש...
פתאום הוא נהיה רציני, הסתכל עלי במבט מצטער, ואמר "שמעי אני
צריך לספר לך משהו,"
הוא היה כל כך רציני שזה הפחיד אותי, למה הוא כזה רציני?! מה
קורא כאן? התחלתי לרעוד,
אך הדבר היחידי שיכולתי לעשות באותו הרגע זה לשאול "מה כבר
קרה?"
הוא זרק את הסיגריה, שתה את הלגימה האחרונה מהקולה שהייתה
בידו, והתקרב אלי את הסנטימטרים שאני התרחקתי לפני...
"אני עובר דירה עוד כמה חודשים, זאת אומרת בסוף שנה... זאת
אומרת בתחילת החופש הגדול..."
מה??? הייתי בשוק הרגשתי כאילו ראשי מסרב להאמין שמידע זה
אמיתי, הייתי המומה ובאיזה שהוא מקום גם קצת כעסתי עליו... הוא
נוטש אותי!
"מה?! מה זאת אומרת עובר? לאן? איך אתה יכול לזרוק הכל כאילו
אין מחר?" שטפתי אותו, "הלו ,תירגעי," הוא אמר, "תנשמי עמוק,
נראה לך שאני מאושר מזה? שאני באמת רוצה לזרוק את כל השנה הזאת
ולהתחיל מאפס?!"
"אבל זה מה שאתה עושה!"
"מאמי, רגע...תנשמי עמוק..." הוא החליק את ידו בידי וליטף
אותה, ואני ברפלקס תפסתי את ידו חזק, כל כך חזק... ושחררתי
אותה, המשכנו להחזיק ידיים כך, וברגע קצר לאחר מכן היו לי
דמעות בעיניים, לא יכולתי להחזיק את עצמי מבפנים וביבבה אחת
התחלתי לבכות...
"אבל איך אני אשרוד את השנה הבאה בבית ספר המזויין הזה?! איך
אני אשרוד בלי שתבקש ממני לצייר לך שטויות באמצע השיעור או...
ו... איך אני אשרוד בלי הבדיחות השרוטות שלך? איך אני אשרוד
בלי הסכיזופרני המתוק שלי?"
"בלי המה?!" הוא שאל בשיעשוע, שנינו בתוך ים שלם של דמעות.
"די זה לא מצחיק!" צעקתי עליו פתאום.
"די עם הרחמים העצמאיים האלו!"
"אני לא מרחמת על עצמי אני יותר מדי מסכנה בשביל זה!..."
במבט אחד לשני שנינו התחלנו לצחוק.
ואז כשנרגענו אמרתי "נו עכשיו ברצינות אל תעזוב, אני זקוקה לך
לצידי, אני אמות כאן בלעדייך!"
"אל תגזימי, למה את תמותי בלעדי?"
"כי אני אוהבת אותך, טוב???"
אופס! מה אמרתי? למה הייתי חייבת לפלוט זאת?
טוב, חבל, כי מכאן אי אפשר לחזור אחורנית... הבטתי בו שוב -
הוא היה המום! "כן, אותך אני אוהבת, מרוצה? אין מה לעשות,
החיים קשים!" אמרתי בעצבים, היה לו בעניים מבט של 'למה דווקא
אותי מכולם?' וכאילו שאל זאת בקול רם - שטפתי אותו...
"אתה מתוק, אתה מיוחד, אני אוהבת איך שאתה מצחיק אותי, איך
שאתה מביט בי ומדבר איתי... הנשיקה שלנו, הריקוד שלנו...!"
"איזה ריקוד, ריקוד הפינגווינים בסוף השנה?!"
"כן ריקוד הפינגווינים... כמה שאתה לא יודע לרקוד עשית לי
טוב..."
"ודרך אגב, חמודה, היו 2 נשיקות אבל זה לא רציני! זה היה תוך
כדי משחק!"
"נו, מה, אני שולטת ברגשות שלי?"
"נו, את שולטת בהם?..." בנימה של צחוק.
"די, זה לא מצחיק!"
הוא חייך, הוא חייך את החיוך הכי מתוק שהוא חייך אלי אי פעם...
הוא התקרב ונשק לי במצח, קודם במצח ואז בשפתיים, הלב שלי
התהפך, ואז הוא אמר "עכשיו זו נשיקה אמיתית, עכשיו את יכולה
להתרגש..." וחייך.
"אני אוהבת אותך, ילד, אין לך מוש..."
הוא השתיק אותי עם האצבע שלו על שפתיי, ואני בהיתי בו.
תמיד אהבתי את העניים שלו, אך מעולם לא היו הן יפות כמו שהן
היו באותו הערב... התקרבתי אליו ונשקתי לו, ועם הדמעות הרבות
שירדו מעניי, חייכתי, חייכתי את החיוך הכי מקסים שלי.
"נו, נוכל להיפגש, זה לא סוף העולם..." הוא לחש.
"אתה מבטיח, או אומר את זה רק בשביל להרגיע אותי?"
"אני מבטיח..."

ישבנו כך יחד כל הערב, צמודים, מחזיקים ידיים ולפעמים
מחובקים... ובאותו רגע ידעתי - זה לא נגמר, זה רק מתחיל...