כשאמרו לירוחם שנולדה לו בת, הוא כל כך התרגש עד שקפץ מרוב
שמחה, והחליק על שלולית של נוזל שהכיל 80 אחוז מים, ו-20 אחוז
סבון לשטיפת רצפות. הסבון עצמו היה מורכב ממיני דטרגנטים, מים,
וטיפת בושם לטובת הריח. הריכוז המומלץ לשימוש הוא 10 אחוז
ושלמה, אחראי המשק בבית החולים, היה חוזר ומסביר את זה שוב
ושוב לעובדות הניקיון, אך מכיוון שבית החולים לא מצליח להקפיד
עם עובדיו, ובטח שלא עם עובדי קבלן, הרי שעזיזה היתה יכולה
להעלות קצת את המינון, ועל ידי כך להקל במקצת את עבודתה;
הריכוז הגבוה של הסבון ממיס טוב יותר את הלכלוך. מצד שני
הריכוז הגבוה הנ"ל בתוספת העובדה שעזיזה מתרשלת בזמן האחרון
ומשאירה שלוליות לא מנוגבות, כל זאת עקב כך שהאחראי עליה,
עמיקם, מקיים כבר זמן מה מערכת יחסים עכורה עם סגן מנהל מחלקת
יולדות, התלכדו יחדיו לעובדה המצערת שירוחם ישבור רגל, יתאשפז
גם הוא בבית החולים, ויחטוף חיידק טורף, שימית אותו תוך
שבועיים.

וכך נולדה וגדלה ימית בלי אבא, אבל עם חיבה עמוקה לחומר ניקוי
מסוג ריצפז.

העונש היחיד שקיבלה עזיזה על הרשלנות הפושעת, היה מידיי: היא
נשלחה לנקות שוב את הרצפה, עקב כך שכסא הגלגלים עליו נלקח
ירוחם למיון, השאיר סימנים על הרצפה. עמי התפטר, נרשם כחבר
מפלגה, התקבל לסניף המקומי, נבחר למועצת העיר, אחר כך למרכז
הארצי, וברבות הימים הפך שגריר ישראל באו"ם. סגן מנהל המחלקה
קודם לתפקיד בכיר במשרד הבריאות, עם נגיעה להעסקת עובדי קבלן
במרכזים רפואיים. שלמה יצא לפנסיה. ירוחם נקבר בבית הקברות
בקריית שאול.

בית הקברות היה כבר כמעט מלא לחלוטין. קבורה בקומות עדיין לא
אושרה, לא ברמה החוקית, ולא ברמה ההלכתית,  וחברה קדישא ידעו
שימיו של בית הקברות הזה כפעיל ספורים. אוטוטו יצטרכו לאתר שטח
לבית קברות חדש, להקים מתקנים חדשים ולהעתיק את מקום מושבם.
וירוחם מצא את עצמו נח את מנוחת עולמו, אי שם בסוף אותו מגרש
אדיר מלא מצבות שיש, הרחק הרחק מהחנייה, דבר שגרם לכך שקברו
נשכח מהר מאוד, בסך הכל למי יש כוח ללכת קילומטר וחצי ברגל בין
קברים, רק כדי להניח פרחים?

זכרו נשכח מהר מאוד.

ירוחם אם כך, נעלם מההוויה, בלי שהותיר אף שמץ של שארית
מחייו.

מלבד הגנים שלו שמילאו את ימית.

הגנים הירוחמיים, שמילאו את כל כולה של ימית, לא הפריעו למהלך
חייה התקין עד גיל 14 בערך. הם התנהגו יפה, התפצלו כשהיה צריך,
לא גרמו לה למחלות תורשתיות נדירות, וגם לא לרגישויות בלתי
נסבלות כאלו או אחרות. הם ידעו בדיוק מדהים איך לייצר כל איבר
בגופה של ימית בדייקנות מופלאה, ולא שכחו אפילו לקבוע צבע
ציפורני רגליים נכון. לו הייתה ימית נולדת בחלק הראשון של המאה
ה-20 ודרומה, הרי שהייתה יכולה להרגיש בת מזל על גנים משובחים
יחסית שכאלו, אלא שלצערה היא נולדה בשלהי המאה ה-20. כמו כל
ילדה מתבגרת צימחה שיער במקומות כאלו ואחרים של גופה בתהליך
ההתבגרות המינית, אלא שאז הגנים הירוחמיים, שיחקו את המשחק
הפרטי שלהם, ובגיל 14 גילתה ימית שהצמיחה פשוט לא נעצרת והולכת
ומתפשטת לשאר חלקי הגוף גם כן.
יש להניח שבמאות הקודמות שעברו על המין האנושי בצורה די סבירה,
הייתה ימית מתפרנסת יפה מהופעה בקרקסים, ירידים למיניהם, או
מוצאת בעל חובב שערות, ומביאה לעולם שלל ילדים שעירים
ומאושרים. אלא שבראשית המאה ה-21, בעולם הפוליטיקלי קורקט,
ובזמן שמוחה של ימית היה מלא במושגים כמו: בוק, לוק, צ'אט, ואס
אמ אס, שערות זה דבר לא רצוי ומעורר דחייה. וילדה בת 14 שהופכת
לנגד עיניהם המשתאות של בני גילה לאדם קדמון, מפתחת במהרה
בעיית פופולריות קשה.

הילדה המתבגרת מגלה שככל שמתארכות השערות שעל ידיה, ככה ביחס
מתמטי הפוך צונחת הפופולאריות שלה בקרב היצורים האנושיים
שסובבים אותה. בזמן האחרון מגלה ימית שאנשים משתדלים לא להימצא
באזור ה-3 מטר מסביבה, כאילו שהיא סובלת משיעור מדבק או משהו.
הפתרון של ימית לבעיה הוא פשוט ונוח: היא שוקעת בדיכאון עמוק
כל כך, שאפילו הטיפול התרופתי של דוקטור המרמן לא מועיל. ימית
מוצאת את עצמה באשפוז במחלקה סגורה. המחלקה הסגורה היא בעיני
ימית אחד המקומות השפויים יותר שבו היא יכולה להימצא, שם היא
אמנם עדיין שעירה, אבל ממילא המאושפזים נוטים שלא להבחין
בדקויות כאלה, כשעניינים רמים יותר עומדים על הפרק, כמו ביקורי
רופאים, טיפולים, בדיקות, אבחונים, ותופעות לוואי של תרופות
פסיכוטיות.
ברדיו זמזמו שוב ושוב הפרסומות של מרפאות רונית אריאל לרפואה
קוסמטית, שהצליחו לגרום לאחות שולה מילשטיין לגירויים של
סינפסות שקישרו בין כמה נוירונים במוח, ויצרו תגובה כימית
שאמנם עדיין לא ממש ברורה למדע, אבל גרמה לכך שבמוחה של שולה
התגבש לו רעיון: לשלוח את ימית הצעירה לסדרה ארוכה ומתישה של
טיפולי לייזר, שבסופם ניתן יהיה לומר שהגנים הירוחמיים כשלו
במזימתם, וימית תהיה כאחד האדם (האדם החלק זאת אומרת). 16
טיפולים נקבעים לימית, ארוכים, מתישים, לאורך שנה שלימה. צוות
של 4 קוסמטיקאיות נשלח, עם ארבע קרני לייזר, לשרוף שורש שערה
אחר שורש שערה. מלחמה מוכרזת כנגד אותו פטנט שפיתח הטבע על מנת
להגן על האפידרמיס של חלק די נכבד מהיצורים היבשתיים שמסתובבים
על פני הכדור. אותו פטנט שנועד כדי לשמור על חום הגוף, הופך
בין רגע לאויב מר שיש להשמידו.

המקרה של ימית היה אמנם סבוך וכאוב, אבל העולם בחוץ היה מלא גם
הוא מקרים כאובים לא פחות, חלקם לא זכו לעזרה הולמת כפי שקיבלה
ימית. כשעמית נחמיאס הגיע למחלקה, מילאו אותה עד אפס מקום
חולים, שכמו ימית, זכו במיטה פנויה בזכות העובדה הפשוטה שהם
הגיעו קודם. בשרשרת מכתבים שהעביר דואר ישראל בין משרד הבריאות
בירושלים לבין בית החולים אמנם נאמר מפורשות על יד המנהל שהוא
איננו יכול לקלוט את כלל החולים הזקוקים לאשפוז, אך שר הבריאות
באמצעות המנכ"ל ענה לו שמאילוצי תקציב גם השנה המחלקה לא
תוגדל, ויש לשאוף על כן לשחרר חולים מהר ככל הניתן. שרשרת
המכתבים עצמה, על אף שנגעה אישית לעניינו של עמית, לא ממש
הועילה למצבו הבריאותי. עמית בכלל לא היה מודע שאנשים בצמרת
הממסד הבריאותי בארץ עוסקים בנושא שלו, וספק רב שאפילו היה
יודע על כך, זה היה מעניין אותו. עמית נשלח הביתה עם כדורים
והמלצה חמה, שיבוא להתאשפז שנית ברגע שיתפנה מקום.

הממסד השלטוני אמנם לא מצא לעמית מקום בזרוע אחת שלו, אך זרוע
שניה שלו לא היססה לרגע, וערן קיבל צו מילואים. זה אולי נשמע
קצת משונה שאדם ששפיות דעתו מוטלת בספק יהיה מועמד באופן כמעט
ודאי לקבלת נשק חם מהמדינה, אבל אם נזכור את טיב היחסים שבין
אלוף משנה יקי (צ'יטה) רוטשטיין מהשלישות לבין שמעון צוברי
ממערכות המידע של משרד הבריאות, נבין מדוע המידע הזה לא עובר
באופן אוטומטי בין המערכות. וכך, חודשיים אחרי תחילת הטיפולים
נגד שיעור יתר של ימית, מצא את עצמו ערן נחמיאס עם רובה מסוג
M16 ביד ו-7 מחסניות.
הפקודות לערן היו מאוד ברורות. אלוהים הרי נגלה לו בחלום ואמר
לו אותן בקול ברור. הוא נעלם מבסיס האימונים אי שם בדרום הארץ,
ארב בשער הקריה בתל אביב, והתנקש ברמטכ"ל. באופן לא מפתיע
התפנתה במיוחד לטובת עמית מיטה די מהר.

ועדת החקירה שמינתה הממשלה מצאה את אלוף משנה יקי (צ'יטה)
רוטשטיין אשם במחדל. הוא פוטר מהצבא, עבר לעבוד בחברת IBM,
היגר לארצות הברית, פיתח מודל חדש לניתוח רווחיות של חברות
אשראי, המודל התקבל כמודל מנצח ו-IBM שיווקה אותו בכל המערכות
הפיננסיות שלה. רוטשטיין מונה כסגן נשיא לענייני מערכות
פיננסיות, ולאחר 7 שנים יצא לפנסיה מוקדמת לאחר שחברת SAP
פיתחה מודל מוצלח יותר, והמודל של רוטשטיין איבד מערכו. כל זה
לא ממש עניין את נחמיה פרלשטיין, קשיש בן 75 מגבעתיים, שירה
בשר הבריאות למוות, עקב כך שבסל התרופות שמשרד הבריאות מאשר
לקופות החולים לסבסד לחולים, לא הוכללה תרופה חדשה נגד סרטן
הלימפה שממנו סבל נחמיה. ערן דונר ירה במנהל לשכת התעסוקה של
רמת גן. אנדריי חודידוב דקר את אשתו של מנהל המכס והמע"מ. המצב
התקרב לאנרכיה.
היה נדמה שפשוט מישהו לחץ על הכפתור ואזרחים תמימים לוקחים
נשק, והולכים למצות את הדין עם נציגי השלטון. תחת אבטחה כבדה
(מישהו ניסה לצלוף במכוניתו המשוריינת של שר התחבורה) התכנסה
הממשלה, ובאמצעות שורה שלמה של צווים ותקנות שתרמה למדינת
ישראל האימפריה הבריטית ששלטה בארץ עד 1948, ביטלה הממשלה את
המשטר הדמוקרטי על מנת לנסות להחזיר את השלטון והסדר בארץ.
עיתונים נסגרו. הטלוויזיה חזרה לשדר בערוץ אחד בלבד, שישדר
בעיקר תוכניות ישנות של שירים עם שרל'ה שרון. ערוץ הרדיו הבודד
שנשאר פתוח שידר רק שירים עבריים כאלה של יום הזיכרון, וכמובן
ללא פרסומות.
אמנם מרפאות רונית אריאל קרסו עקב המצב והטיפול הקוסמטי בימית
הופסק, בעודה חצי שעירה, אבל היא יכלה ביחד עם עמית נחמיאס
אהובה, שכבר הרגיש הרבה יותר טוב, להתנחם בכך שהיא נמצאת באחד
המקומות השפויים היחידים שנשארו בארץ.
והגנים הירוחמיים ימשיכו גם לדור הבא.