הזמן חולף, השנים עוברות ואתה מתקדם בגיל. פתאום אתה מוצא את
עצמך מתקרב לסיום תקופת הנעורים. הצבא משנה את כללי המשחק.
במקום שנתבגר כמו כל נער במדינה נורמלית, אנחנו נעלמים לשלוש
שנים, כשרק בסופי שבוע יש לנו באמת זמן להתקדם קצת.
כשמפסיקים להיות ילדים ונכנסים לגיל הנעורים, מתגבשות להן
אידיאות שונות, אידיאולוגיות, מחשבות, תורות, תפיסות. אתה
לומד, אתה משייך עצמך לקבוצה רעיונית כלשהי, אתה יוצר לעצמך
זהות, ואתה בטוח שהיא הכי טובה שיש, ואתה בטוח שהיא תתפוס
ותחזיק מעמד.

הזמן חולף, השנים עוברות ואתה מתקדם בגיל. פתאום אתה מוצא את
דעותיך מתמוססות, פתאום אתה מוצא את עצמך בוחן מחדש את כל מה
שהאמנת בו. האמת הפנימית שלך משתנה ויסודות נפשך מתערערות.
איזה מן בן אדם אתה, ואיזה מן בן אדם אתה רוצה להיות?
פעם חשבנו שאנחנו מחזיקים בכל הידע שבעולם, או שהאמנו שבקרוב
נחזיק בו. לאיטה מתגנבת ההכרה ומכה בו, אנחנו סך הכל גרגר קטן,
וכך גם הידע שלנו, מזערי.

הזמן חולף, השנים עוברות ואתה מתקדם בגיל. כל המחשבות הלא
מבוססות על העתיד עולות וצפות, כל מה שהשארת ליותר מאוחר חזר,
אתה הרי יודע שהגיעה העת, שכבר אין יותר מאוחר, הזמן הבא הוא
האמיתי. אתה יודע שההכרעה תהיה מוכרחה להגיע בקרוב. כל השאיפות
והתקוות מתנקזות לחישוב רגעי, איך אתה מגיע לשם? על ידי כך
וכך. ואיך נמנעים מעתיד מסוים? על ידי כך וכך.

אולי זה רק אני, אבל אני מתחיל לחשוש.