זה היה בלילה סוער וגשום. בכל פינות הבית השתרע לו קור החורף,
הוא בכל מקום, חודר אל תוכי עד לעצמותיי ונשמתי.  גורם לי
רעידה קלה בכל הגוף עד שעורי מגיב לזאת וכל שערותיי עמדו דום
להגנה מפניו.
אני יושבת לי על הכורסא הכחולה והרחבה שבתוכה מרגישים שאפשר
לשקוע. בראשי אני מדמיינת את המקלחת החמה בה מופעל רק המים
החמים. כל טיפות החום המתחילות לנזול מקודקוד ראשי עד לכפות
רגליי. נוזלות על גבי עורי, חודרות פנימה ומפשירות את עצמותיי,
מחממות אותי מבפנים החוצה, ולמספר דקות ספורות שוכחת מהכל, את
כל הקור המשתרע לו בחוץ.
דמיון זה החל להראות עליי סימני חמימות, ידיי החלו להאדים
ובצבצו מהם טיפות זיעה. קמתי ממקומי ובזריזות אני עולה מעלה
במדרגות לפני שאספיק להרגיש את נגיעותיו. אני נכנסת לחדר
האמבטיה ומתחילה להוריד את בגדיי מעל גופי. נותרתי ערומה
ופגיעה לכל. מולי מראה גדולה ובתוכה דמות, מבולבלת, מפוחדת,
חשופה לכל וחסרת כל הגנה, כמו תינוק ביום לידתו, בעת יציאתו
לעולם הגדול והקר. אותה דמות שהייתה עושה הכל, בכדי להיות אותו
תינוק הנכנס לזרועות הוריו ובשניה אחת כל הבלבולים, פחדים
וחשיפה נעלמים והוא נהיה מוגן, בטוח. אותה דמות שמייחלת למשהו
שיקרה אך לא קורה. אותה דמות החודרת אל תוך נשמתי ובמאית שניה
זולגת לה דמעה. אותה דמות היחידה המבינה את המשתרע בתוכי.
הכנסתי רגל אחת אל תוך האמבטיה וישר אחריה את השניה. סובבתי את
הידית של המים החמים, ממש כמו שדמיינתי בראשי טיפות קלות החלו
לצאת מהברז אך אלה לא היו טיפות של חום אלא קור. חיכיתי מספר
שניות אך זה לא השתנה. ניסיתי לסובב את הידית עד הסוף אך ללא
מוצא. סגרתי את הברז, התעטפתי מהר מאוד במגבת הגדולה והחמימה
שלי. לפני יציאתי מהחדר הבטתי במבט חולף אל עבר הדמות שבמראה.
היא הייתה עכשיו מכוסה אך בעיניה עדיין הייתה הדמעה.
לאחר שיצאתי מהחדר הפעלתי ישר את דוד החימום. נכנסתי אל תוך
חדרי, זינקתי הישר אל מתחת לשמיכת הפוך שלי. תחילה היא עדיין
הייתה קרירה אך לאט לאט התחממה יותר ויותר מחום גופי. עכשיו רק
נותר לחכות...  
אז הנה אני מכורבלת בשמיכה בתוך החדר השומם שלי ומחכה. השאלה
היא מחכה למה? בתוך ראשי התרוצצו להם הרבה צללים. אני עוצמת את
עיניי ורואה דמות, מקום. אני מעבירה בראשי סרט.

ריח של חמוץ מתרוצץ באוויר. רוח נושבת קלילות על פניי. אני
פוקחת את עיניי ורואה מטע אינסופי של תפוזים ואבוקדו. אני
שומעת רעש מוכר מאוד אך לא מצליחה לזהותו. אני רואה מתחתיי
טרקטור. הוא נוסע בקצב איטי ומקפיץ אותך עם כל אבן קטנה העומדת
בפניו. אני מבחינה במראה קטנה בצד, בתוכה ילדה קטנה בת 4,
חיוורת במקצת, שתי קוקיות בצידי ראשה, שמלה פרחונית על גופה
וסנדלים לבנות על רגליה.
אני מתבוננת יותר לעומק ורואה שזו אינה ילדה מוכרת לי, זו ילדה
בעלת ניצוץ חיים בעיניה ואושר גדול פרוש לה על שפתיה. מאחוריה
יושב איש גדול וחזק, ביד אחד מחזיק את ההגה ובשני את הילדה,
אותי. איש בעל חזות גברית ורצינית, חובש כובע ומשקפי שמש
פרושים לו לאורך כל עיניו. חשתי תחילה פחד אך במהרה ראיתי את
היד הזו של הגבר, השומרת עלי מפני כל עצירה או קפיצה לא צפויה
שעומדת בדרך. ראיתי מזווית קטנה מאוד, עיקום קל בשפתיו של
הגבר, האין זה חיוך? תחילה לא הייתי בטוחה אך לאחר שהסתובבתי
אחורה בכדי להקרין את אושרי אל הגבר, ראיתי בבטחה את החיוך שעל
שפתיו. חיוך שיאפשר להאיר אפילו את השמש עצמה. מתוך שפתיי יצאה
המילה "אבא". מוזרה לי המילה הזו.
האיש עצר את הטרקטור. הייתה דממה. שממת המנוע שרץ כבר שעות
רצופות. הוא הוריד את משקפיו ואני מיד התבוננתי הישר אל תוך
עיניו. אכן זה היה כמו שאמרתי "אבא". עבר זמן אך עדיין אני
אזהה את העיניים התמימות והחמות הללו.
ליבי התמלא באושר ועצב, געגועים וכעס, אהבה ושנאה. עיניי
התמלאו בדמעות. קפצתי ממושבי וחיבקתי את עורף צווארו. זה היה
כמו לחבק מלאך. הוא הסתכל אליי ושאל למה אני בוכה? ובכל כוחי
ניסתי לשלוט בעצמי ולהפסיק אך רגש חזק מהרצון. בתוך השתקפות
עיניו הייתה ילדה קטנה עם דמעות זולגות וחיוך שאינו יורד
מפניה.  "אבא" נראה מאושר. הוא אחז בשתי ידיי והוריד אותי
מהטרקטור הגדול, התכופף אליי ואמר: "אני אוהב אותך גם" . לפתע
מילים יצאו מפי:
"סליחה. סליחה על הכעס, סליחה על התירוצים, סליחה על הצעקות
ובמיוחד סליחה על שלא הייתי שם כשהייתי צריכה, וסליחה שלא
הספקתי להיפרד."
הוא הסתכל במבט מבולבל, ולפני שהצליח להשחיל מילה, פי המשיך
לדבר:
"אבל לא סליחה על הכאב. לא סליחה על הדמעות או האשמה. לא סליחה
על הגעגוע או האובדן. לא סליחה על הלילות חסרי השינה. פשוט
לא!"
שם הוא הפסיק אותי. הסתכל עליי במבט המרגיע הזה ואמר:
"למה את כל כך עצובה? אני לא מבין, אני פה, אל תדאגי... אני לא
הולך לשום מקום. אם אני אלך, עם מי תיסעי על הטרקטור? או מי
יסחב אותך מהספה אל המטה שלך? ומי ירקוד אתך בחתונה?"
הוא ניגב מפניי את דמעותיי וחיבק אותי חיבוק גדול. הוא החל
ללכת אל עבר מטע האבוקדו, עצר וחייך. "כאן זה המקום שלי", הוא
אמר. עצמתי את עיני וכשפקחתי אותן שנית הייתי בחזרה במיטתי.
הכל היה מעורפל, אך לכל סרט טוב יש סוף. חזרה למציאות הקרה
והכואבת.

הסרתי ממני את שמיכתי וקמתי ממיטתי על עבר חדר האמבטיה, הורדתי
את המגבת ונכנסתי אל המקלחת. המים החמים חיממו אותי מבפנים
החוצה, שערותיי על היד לכמה דקות נחו ממשמרם ועמדו נוח, וכמו
שדמיינתי אלו היו כמה דקות של שכחה מהמציאות.
יצאתי מהמקלחת נוטפת מים. התעטפתי שנית במגבת והסתכלתי אל תוך
המראה. הדמות הייתה שם. היא לא השתנתה.
למחרת בבוקר הלכתי לבקר את אבא. בחוץ היה את ריח הבוץ הטרי,
ריח שאתה יכול להתמכר לו. הלכתי בין שורות של גושי גיר הנראים
כמו סלע, שם כל גוש כזה מסמל משהו, מישהו אחר. הגעתי למקום בו
היה אבא. מסביבו היה את נוף מטע האבוקדו. התכופפתי אליו
ואמרתי: "אתמול השמים הזילו להם דמעות, דמעות שלך". ואז אמרתי
בלחש כדי שרק הוא ישמע: "אני אוהבת אותך גם, להתראות". הרגשה
חמימה מילאה את לבי, הרגשה מוזרה של שלמות.
הסתובבתי לעבר הדרך הביתה ושם היא הייתה, הדמות. בתוך שלולית.
היא נראתה לה שונה. הדמעה בעיניה נעלמה כהרף עין ועל פרצופה
היה עיוות זר, היה לה חיוך.
הבטתי בה והיא בי וכל מה שעשינו זה לחייך, ואז הבנתי שהיא
קיבלה את מה שהיא חיכתה לו, וכנראה גם אני, את הפרידה.