הוא רוצה לכתוב אבל משהו עוצר. אותו.
הוא רק מגלה עוד נורא ועוד נורא ובכלל לא מתייחס לכך שהכל כבר
היה שם.

שוכח שאין זו אלא טיפשותו בלבד שהטעתה אותו והוליכה אותו לאן
שהוא היום. היום הוא אותו יום שהיה צריך להיות. הכל כמו שהיה
צריך להיות. גם הוא.

אולי בשלב מסוים הוא יראה שהוא לא היחיד שמרגיש. אולי סוף סוף
יבין שגם הוא אינו אלא בובה, כלי משחק בשביל סיפוק האחר.

בינתיים, הוא עוד חושב שהוא יודע מה הוא מקווה.
מקווה שהוא יודע מה הוא חושב.
בינתיים הכל אפור.

הדברים אף פעם לא היו אחרת.
הכל רק גוונים, כך הוא יודע. הוא לא חשב על זה לרגע. הוא לא
חשב.
הרי גם הוא רק בובה, כלי משחק בשביל סיפוק האחר.

יש לו הרבה שאיפות לתהילה וגדולה אבל איבד את הנכונות לפעול
למענן וכבר מזמן הוא הפסיק לחפש.
בימים אלה הוא עוזר לחברו הדמיוני שלא מוצא את עצמו ומקווה
להערת שוליים שתמצא אותו בשבילו.

אבל בשביל מה? בכל מקרה הכל כבר נאמר. הוא כבר יודע. הוא כבר
קרא הכל. קרה הכל.
והחבר היחיד שיש לו הוא אויבו היחיד. ואויבים אין לו.
אז ממה הוא כל כך מפחד?!
ממה?!

ממה אני כל כך מפחד?
...