יצאתי מבית הקפה הדחוס כדי לשאוף אוויר בחוץ. נשענתי על
הברזלים שהיו על המדרכה והבטתי אל העוברים ושבים. חלפו כעשר
דקות ולידי עצר רוכב אופנוע. הוא לבש חולצה סמרטוטית, מעיל
ישן, מגפי בוקרים ומכנסי ג'ינס מלוכלכות. התכוננתי להתעלם ממנו
אבל הוא היה גבוה ומוצק ומבעד לחריץ בקסדה ראיתי את עיניו
הכחולות ננעצות בי. הוא הוריד את הקסדה ושאל בנימוס "סליחה
אולי את יודעת איפה זה רחוב פינסקר?"
על אף העובדה שאני מאוד אוהבת בחורים מנומסים, הסברתי לו
באדישות וסובבתי את הראש לצד השני.
חשבתי שיגיד תודה וייסע משם אבל רגליו נתקעו ברצפה והוא המשיך
להביט בי בעיניו הכחולות.
"למה אתה בדיוק מחכה" שאלתי בנזיפה קלה והוא התקרב צעד אחד אלי
ואמר, "רציתי לשאול אותך על השרשרת שתלויה לך בחגורה".
לפתע נזכרתי שהיום החלטתי להוסיף לחצאית השחורה שלי ולחולצה
הצמודה חגורת עור שחורה עם ניטים שממנה משתלשלת שרשרת ברזל דקה
וכסופה.
הוא המשיך להביט בי בעיניו הכחולות ברצינות תהומית וכאילו רמז
לי שהוא מחכה לתשובה. הוא הזכיר לי קצת את מתיו פרי (מהסדרה
חברים). החלטתי לענות לו תשובה מתחכמת ולבדוק את התוצאה.
"השרשרת, המממם זה למקרה שאני אפגוש איזה כלבלב שארצה לקשור,"
אמרתי תוך שאני בטוחה כי עוד דקה יעלם במחשבה כי אני
מטורפת...
"אני לא ממש כלבלב", אמר לי פתאום לאחר מחשבה, "אבל אולי כלב
דוברמן" הוסיף והשפיל את ראשו לכיוון הרצפה.
"דוברמן זו התחלה טובה מאוד", סיננתי לו והוספתי, "תרים את
הראש".
הוא ציית ועיניו הכחולות נתקעו בי שוב. שאלתי אותו מה יש לו
ברחוב פינסקר והוא הסביר לי בנימוס שהוא צריך לקחת משם משהו,
ושוב הביט בי המתין שאני אמשיך.
הבטתי בו במבט נוקב והוא השפיל את ראשו ועיניו נתקעו ברגלי
הנעולות בסנדלי עקב שחורות שמהן בצבצו אצבעותיי וציפורני
המשוכות בלק אדום.
נתתי לו לבהות ברגלי עוד דקות ארוכות ואז אמרתי "כמה זמן לוקח
הסיפור הזה בפינסקר? והוא ענה, "כמה דקות" עדיין תקוע ברגלי,
אבל שמץ של חיוך הציץ מבין שפתיו כאילו רצה שאתעניין במעשיו.
"אני מבינה," אמרתי והוא הוסיף בגמגום מהוסס שלא תואם את המראה
המגודל שלו "תרצי לבוא איתי ואח"כ נלך לשתות משהו"?
הבטתי לו עמוק לתוך העיניים ואמרתי: "הייתי דווקא שמחה לבוא
אתך אבל כמו שאתה נראה בבגדים המגעילים האלו לא הייתי הולכת
אתך אפילו לקומזיץ בל"ג בעומר. נעבור דרך הבית שלך ונמצא לך
משהו יותר טוב ללבוש".
"אבל כל הבגדים שלי כאלו."
"אין בעיה," אמרתי, "נעשה לך אוברול כללי. בוא ניסע לפינסקר
ומיד אחרי שתיקח את מה שאתה צריך, אתה עושה בדיוק מה שאני
אומרת לך ולא מתווכח..."
"ברור" הוא אמר ומיד הבנתי שזוהי תחילתה של פרשייה מרתקת. הוא
שלף קסדה נוספת עזר לי לעלות על האופנוע ונסע לרחוב פינסקר.
הגענו לפינסקר. הוא ירד מהאופנוע נכנס לבניין וחזר תוך שתי
דקות עם מעטפה. משם על פי הוראותיי נסענו למרכז עזריאלי.
נכנסנו לחנות גדולה בחרתי לו מכנסיים יפות בצבע שחור וחולצת בד
בצבע כחול בהיר, תחתוני טריקו בגזרת בוקסר וגרביים לבנות.
הלכנו לקופה והוא גיהץ את כרטיס האשראי המוזהב שלו. עברנו
לחנות נעליים ובחרתי נעלי ז'מש בצבע שחור עם שרוכים.
יצאנו מחנות הנעליים ועמדנו בפתח של מספרה, נכנסתי פנימה,
סימנתי לו לבוא עם היד, ניגשתי לספר ואמרתי לו: אנחנו ממהרים
לאירוע תוכל לספר ולגלח אותו מהר? הספר הושיב את האופנוען שלי
על הכסא ותוך עשר דקות סיפר וגילח אותו למשעי. בדרך עברנו
בחנות לבעלי-חיים ואני בלי להסביר לו הורדתי מהמדף קולר עור
בצבע שחור עם ניטים מוכספים ואמרתי לו: "תשלם בקופה".
משם נסענו שוב לביתו ושם אחרי מקלחת, אפטר שייב והבגדים החדשים
ראיתי מולי את האופנוען שלי יפה כמו חלום. החולצה הכחולה
התאימה לו לעיניים, המכנסיים הדגישו לו את הירכיים והנעליים
הוסיפו לו עוד כמה סנטימטרים והוא היה נראה מושלם.
התקרבתי אליו ואמרתי לו "אתה נראה מצוין, שזה לא יעלה לך לראש,
אתה היום עולה מדרגת אופנוען מעופש לדרגת העבד שלי".
"על מה את מדברת?" הוא שאל, ואני שלפתי את הקולר מהשקית. ענדתי
אותו על צווארו, משכתי אותו לכיוון המראה סובבתי אותו לכיוונה
ואמרתי: "על זה, על העבד שעומד כאן".
התחושה של קולר העור על צווארי לא נעמה לי במיוחד, היה בו משהו
מגרד, מעיק, תחושה של משהו שסוגר עלי, וחוץ מזה, אני לא כלב.
אתה לא כלב? אתה בטוח? שמעתי לחשוש קל בתוך ראשי, כי האישה הזו
שאתה הולך אחריה חושבת שכן.
"סליחה", פניתי אליה, מנסה להשיג את צעדיה כשיצאה החוצה ופסעה
לכיוון האופנוע שלי, "אבל אני אפילו לא יודע איך קוראים לך".
היא קפאה מהליכתה והסתובבה אלי בתנועה חדה, מפתיעה. היה לה גוף
מדהים, מצד אחד צדודית מעוגלת נשית מאוד, תנועת זרועות רכה,
כשעמדה הניחה את כף ידה על מותנה והניחה לעכוזה לנטות מעט
ימינה ומצד שני כל איבר מאיברי גופה הפגין בטחון, שלמות, הכרה
שלמה שהוא נחשק, סימולטאניות כזו בין תפישה מוחלטת בכך שהיא
מובילה את העניינים לבין תנועות גוף מהירות, בטוחות, לא ראיתי
מעולם.
היא נראתה לי כמו מלכה, כמו אותן נשים מהעבר שחיו כל חייהן
בשליטות על הרמון או בבית אחוזה ענק עם המון משרתים וידעו טוב
מאוד שהחיים ייעדו להן את השליטה על אנשים נחותים מהן שנולדו
על מנת לשרת אותן. עם זאת, עם כל התחושה העמוקה שהנצה בי
להיכנע לה, להעביר לה את השליטה בחיי, לא חשתי כלל שאני מפסיד
משהו או מסתכן, ידעתי על פי המבט החודר בעיגולי עיניה הירוקות,
שהיא האדם הנכון שיוביל את חיי למקום טוב בהרבה ממה שהם עכשיו.
"כשאני ארצה להגיד לך את השם שלי אני אגיד, אל תדאג", שמעתי את
קולה המתוק אך ההחלטי, "עכשיו אתה בא? או שאתה ממשיך לעמוד פה
תקוע ולבהות בי?"
"כן... " מלמלתי, "אני אחרייך".
המשכנו לפסוע עד לאופנוע שחנה על המדרכה ממול, מדי פעם העפתי
מבטים מהירים על דמותי החדשה, הדמות שהיא עיצבה עבורי. נראיתי
טוב, ואני מתכוון ממש טוב, היא הפכה אותי פתאום לאדם אחד.
אהבתי את זה.
כשהגענו לאופנוע היא קיפצה עליו בקלילות, מניחה את שולי חצאיתה
הקצרה מתחת לישבנה. "קדימה!" שמעתי שוב את הקול המהפנט, "תעלה
כבר".
"סליחה", שמעתי את קולי הרועד, "אבל לאן אנחנו נוסעים"?
היא הסתובבה על מושב האופנוע במהירות וסטרה לי, סטירה חזקה, עם
כף יד משוכה לאחור, סטירה שהרעידה את לחיי והיממה אותי. "פעם
אחרונה שאתה חוקר אותי, שואל אותי שאלות מעצבנות או פונה אלי
בלי רשות - ברור?!"
דבריה נאמרו בהגייה עצורה, מבליעה זעם קל, חוסר סבלנות.
"כן..." שמעתי את עצמי שוב אומר באותו טון רפוי. "כן מה?" היא
נעצה בי זוג עיניים ירוקות, ענקיות, עיניים שבלעו אותי. תגיד
לה את זה כבר! דחק בי הלחשוש, תגיד לה מה היא באמת עבורך.
"כן גברתי", עניתי בהחלטיות, נושף נשיפה ארוכה. המילים פשוט
שוגרו מפי. עיניה התרככו בשנייה, מתמלאות דוק עמוק של התרגשות.
היא שלחה את אותה יד שבה סטרה לי, ליטפה ברכות את לחיי. גלי
חום נעים, מרגיע, חלחלו את בשר לחיי, מתמזגות עם החום האחר,
הקודם, הצורב, של הסטירה. "איך קוראים לך"? היא שאלה אותי
בחיוך.
"ערן גברתי", עניתי, מופתע מהשאלה שנשאלה בטון רך כל כך.
"שם נחמד", הוסיפה, "יש לך מבט כלבלבי אתה יודע? הקולר מאוד
הולם אותך".
"תודה גברתי", עניתי מייד, כמו אוטומט.
"עכשיו תשמע ערנוש", היא טפחה קלות על מותני, "אני רוצה שתבוא
איתי הביתה, אבל אל תטעה, הסיכוי שאני ארצה טיפוס כמוך כעבד
שלי הוא קטן מאוד, אני רק רוצה לבחון אותך, לראות האם אתה הוא
מה שאני באמת מחפשת אחריו, אם אתה בא איתי עכשיו, אתה עושה כל
מה שאני אומרת, אבל הכול, בלי לשאול שאלות ובלי להסס זה
ברור"?
"למה את מתכוונת בדיוק כשאת אומרת ע..."
עוד סטירה, חזקה יותר מקודמתה. הפעם התמלאו עיני דמעות. בחיים
לא התייחסו אלי ככה, בחיים לא, נשים לא נהגו לסטור, אפילו בעת
מריבות קשות, אני גבוה וחזק, גבוה וחזק ביותר...
אתה רוצה שיתייחסו אלייך ככה, נכון ערנוש? כל חייך רצית
שיתייחסו אלייך ככה... הקול הפנימי שלי נהם בתוכי.
"אתה שוב פעם מדבר בלי רשות ולא לעניין", קרעה את חוט מחשבותיי
האישה המדהימה שלמולי, "אני מתחילה לחשוב שאתה קצת טיפש, קצת
טיפש ומשעמם ובכלל לא מתאים".
נקיפת פחד עמוק, איום, פחד שמופיע אצל אדם כאשר בחורה שהוא לקח
ממנה את הטלפון עונה בטון אדיש לחיזוריו הטלפוניים, כשהיא
מתחילה להסביר לו משהו, והוא חושב, "הנה זה נגמר, הנה היצור
המתוק והמדהים הזה שאני רוצה כל כך שצחוקו יהיה מופנה אלי,
שמחשבותיו יסבו עלי, שגופו יהיה שלי" עומד להעלם כך סתם
ולהשאיר אותך עם אותה תחושת בדידות חמצמצה.
"לא, בבקשה לא גברתי", שמעתי את עצמי מתחנן, ממש כך, בטון של
כלבלב רחוב עזוב שמתחנן על חייו.
היא אמרה לך שאתה כלבלב, שהקולר מתאים לך...
"אני מבטיח להתנהג יפה גברתי, בדיוק כמו שדרשת, באמת, תני לי
עוד הזדמנות, אני מתחנן".
היא שבה וחייכה. כל כך פיללתי לחיוך הזה. החיוך שפתאום הפך
אותה קצת יותר לשלי, או יותר נכון, הפך אותי קצת יותר לשלה.
"אתה רוצה אותי נכון"? העמיקה את חיוכה, "אתה באמת רוצה אותי
ערנוש"?
"כן גברתי, רוצה מאוד, אני אעשה הכל, רק אל תלכי עכשיו".
משום מה, חשתי את אברי תופח עכשיו לשמע הצירוף "אני אעשה עבורך
הכל".
"הממממ..." חככה האישה המדהימה שלמולי בדעתה בקול רם, "אתה
יודע, המילה הכל היא מילה קצת מסוכנת, הכל יכול להיות הרבה
דברים".
"אני יודע גברתי, אבל..."
אבל מה? תגיד לה כבר, תגיד!
"אני כל כך רוצה להיות איתך, את פשוט מדהימה", המילים פרצו מפי
בשצף קצף, "אם תלכי עכשיו אני בחיים לא אסלח לעצמי, אני אעשה
כל מה שאת רוצה אני מבטיח גברתי, רק תני לי צ'אנס".
"אתה מאוד חמוד שאתה מתחנן על חייך כלבלב", גיחכה האישה
שלמולי, "אבל אני לא יודעת, אתה נשמע לי קשקשן רציני, סתם חרמן
שמתבכיין על זיון עתידי שהלך לו".
"באמת שלא גברתי, אני באמת רוצה לעשות הכל כדי לזכות בך", קולי
הפך לנואש יותר ויותר.
"לזכות? בי?" היא שוב צחקה, צחקוק מצלצל ומשוחרר, צחוק חושני
של אדם שיודע ליהנות מן הרגע, "אני חושבת שיש בזה משהו, גם כלב
עזוב חולם לזכות בבעלים טובים, שיטפלו בו, יגדלו אותו, ישלפו
אותו מחיי הרחוב הקשים, הקפואים, לבית חם. זה מה שאתה מחפש כלב
לא?"
היא אמרה את השורה האחרונה בטון נוקשה מאוד, כמו חוד חנית
שהושלך מבין שיניה במלוא העוצמה, את ידה שלחה לאחוז בכוח בזוג
לחיי מועכת אותן.
"כן גברתי, זה מה שאני מחפש", השבתי מבין שפתי הזקורות לפנים.
"אז תגיד את זה כלב", היא חייכה, "תגיד את זה ותשתחרר".
"אני רוצה להיות הכלב שלך גברתי", אמרתי בטון של מי שקורא
מטקסט מוכן מראש. הוא היה תמיד שם נכון ערנוש? קדימה, לך על
זה...
היא שחררה את כפיתת כפה את לחיי. עיניה בורקות. "אני רוצה אותך
על ארבע, עכשיו בלי מילים, בלי היסוס, אני רוצה שתכרע על ארבע
ותנשק לי את הנעליים. זכור, סטייה קלה ואני עפה מכאן, פשוט
עוצרת את המונית הראשונה שעוברת פה ולא תראה אותי לעולם".
מבלי להסס, בלי לחשוב, בלי שיעניין אותי מה יחשבו האנשים
האחרים ברחוב שנראו לי כמו ניצבים עמומים בהצגת דואלית של
שנינו, הגבר והאישה, הכלב והגבירה, צנחתי על ברכי. בזמן הצניחה
יכולתי להבחין במבטה המופתע של אישה מבוגרת, קשת יום, שישבה
בתחנת אוטובוס ממול מחכה להסעה, פניה קיבלו מייד ארשת של גיחוך
שהחליפה את ההפתעה הראשונית, אבל זה ממש לא עניין אותי. כופפתי
את פלג גופי העליון למטה, ונישקתי את זוג הנעליים שלמולי,
הנעליים שמילאו את כל עולמי כרגע, שהיו הסיכוי היחיד והנואש
שלי להפוך לכלב של המלכה הזו, שצנחה אלי מאי שם.
המשכתי לכרוע ככה כמה שנים, אולי כמה יובלות, שמעתי צעדים של
אנשים וכמה שריקות, אפילו משפט אחד שניתז בקול גברי אלי מכיוון
לא ברור "איזה דפוק!", לבסוף שמעתי את הקול היחיד ששינה, הקול
הרך והמצווה שמילא את חלל מוחי. "קום כלב".
קמתי, פני סמוקות מהתרגשות, בושה ומתח. שוב פעם פניה המחייכות
המדהימות ביופיין ובכוחן ניטעו מול עיני.
"יפה כלבלבי, אני מרוצה, עמדת במבחן", היא צחקה קלות, "קדימה,
למה אתה ממתין, קפוץ מלפנים וניסע למבחן הכלבלבות האמיתי שלך,
קדימה!"
במהירות פסעתי את הצעד או שניים הנותרים עד קידמת האופנוע
והתיישבתי עליו, הורדתי את הרגלית הכבדה במגפי והתנעתי. יום
גדול עוד עומד לפני, היום שבו אהפוך סוף סוף למה שאני באמת,
כלב לאישה.
