היה משהו שאף אחד לא היה מאמין עליו.
היתה לו מסיכה כזאתי מעולה, תפורה ישר על הפרצוף במומחיות כזו
שהיא נראתה כל-כך אמיתית שכולם, ממש כולם, היו בטוחים שזה הוא
באמת, עם החיוך והצחוקים. המסיכה ידעה גם לספר בדיחות והיה לה
חוש הומור ועיניים שלפעמים מבלבלות, כי מה לעשות שבעיניים הוא
היה חייב לעשות חורים בשביל לראות.
אבל בדרך-כלל העיניים לא היו מצליחות לבלבל אפילו את ההכי
טובים וכולם היו בטוחים שהמסיכה זה הוא והוא דוקא היה ממש
מבסוט מזה, גם כי אנשים חשבו על המסיכה מה שהוא רצה שהם יחשבו
עליה, וגם כי מה שאנשים חשבו על המסיכה הם בעצם חשבו עליו וזה
בדיוק מה שהוא רצה אפילו שלפעמים בלילה, אבל רק לפעמים...
וגם כי הוא הכין את המסיכה הזו בעצמו, לקח לו הרבה שנים, לא
כולן טובות, אבל בסוף יצאה לו מסיכה כזאת פיצוצית שהוא ממש
נקשר אליה ובחיים לא עזב את הבית בלעדיה והרבה פעמים גם כשהיה
חוזר הביתה, אפילו שלא היה שם אף אחד ולא שום טיפת סכנה שמישהו
פתאום יהיה, הוא היה נשאר עם המסיכה ואפילו חושב בעצמו שזו לא
מסיכה, שזה באמת הוא עם החיוך והבדיחות והאור תמיד היה חלש מדי
בשביל לראות את המבט האמיתי שבעיניים.
בגלל זה אף אחד לא היה מאמין עליו שזה היה הדבר שהוא הכי אהב
ואפילו הוא בעצמו לא היה בטוח שאת זה הוא הכי אהב ובדרך-כלל
היה מעדיף לחשוב שלא.

מה שהוא הכי אהב היה לשבת ככה בכורסא הנוחה, כשהאור חלש מנרות
רוקדים, והיא היתה עומדת מולו. הוא יושב והיא עומדת ומסתכלת לו
עמוק עמוק לתוך העיניים שברגעים כאלה היו נהיות אפורות למרות
שברגיל הן לא היו, עמוק עמוק לתוך העיניים ופתאום הבגדים שלה
היו נופלים ממנה, מן מפולת כזו, מן התפרקות או התפוררות של כל
השכבות שכיסו אותה תמיד וזה היה בהילוך איטי, זה לקח זמן אבל
אי-אפשר היה לעצור את זה אפילו שבעיניים שלה היה פחד וראו שהיא
מזהה את האפור ויודעת שזה לא כמו תמיד ומרגישה שלפני רגע הוא
הוריד את המסיכה ומה שהיא רואה עכשיו זה לא בדיוק מה שהיא
הכירה. בכל זאת היא לא יכלה לעצור את זה.
והבגדים שלה היו נופלים והופכים לערימה של בדים צבעוניים על
הרצפה והדברים היחידים שהיו מצליחים להישאר היו אלה שלא
מסתירים שום דבר, להפך, אלה שמגלים עוד. זה הדבר שהוא הכי אהב,
שהיא היתה פתאום ככה מולו, בלי כלום, וכולה היה מול העיניים
שלו והוא היה מסתכל איך היא הופכת לשקופה ומתרחבת לתפוס את כל
החדר ודרך הגוף שלה אפשר לראות את הלהבה של הנרות ואז הוא היה
מושך את השטיח בכל הכח, ככה שהיא עפה מהרצפה והתהפכה באויר
והתהפכה שוב ושוב כשכל החדר היה נעלם פתאום וגם האור של הנרות
ורק אותה ראו, ערומה ושקופה מתהפכת באויר ונופלת למטה ואין שום
דבר שיעצור את הנפילה כי כבר אין רצפה בכלל, רק חלל אינסופי
שמגיע למטה, למטה, למטה, והיא מתהפכת ונופלת וזה הוא שמשך את
השטיח.

אם זאת היתה אהבה? קשה לדעת. לפעמים נראה היה לו שכן, ברגעים
בהם יותר מכל דבר אחר הוא הרגיש שהוא רוצה להיות אתה. אבל כשהם
היו ביחד, הוא לא יכל להרגיש את הגעגוע הזה שקרא לו אהבה, ואז
היה חושב שלא. שכל מה שהוא רוצה זה לראות אותה מתהפכת באויר.
אבל מי יודע? מי יכול להגיד מה באמת מרגישים אנשים כשהם אומרים
אהבה? יכול להיות שזה בדיוק זה, שכשהיא לא לידו הוא רוצה להיות
אתה יותר מכל דבר אחר בעולם, וכשהיא כן לידו הוא רוצה לראות
אותה ערומה ושקופה ומתהפכת בגללו בחלל כמו שהיא באמת, אולי לזה
אנשים מתכוונים כשאומרים אהבה.
זה לא התחיל ככה. זה התחיל בפאב מלא עשן סיגריות וכשהוא ראה
אותה שם, היא נראתה לו מעורפלת והוא חשב שזה רק העשן שמשווה לה
תחושה חצי לא-אמיתית, ומה שהוא רצה באותו רגע היה ללטף את
השיער הבהיר שלה וללחוש לה משהו באוזן. לא משהו ספציפי, לא היה
לו מושג מה הוא רוצה ללחוש, רק את התחושה הזו של הבל הפה שלו
חוזר לשפתיו מהאוזן שלה, של השיער הבהיר הזה אופף אותו כמו
שהעשן אפף אותה. המסיכה, שכל-כך שקד על הכנתה, הפכה לו כבר
לעור שני, עד שהתחיל למאוס בה כאילו היתה חלק מבשרו.
היתה לו הרגשה שלמרות הסיגריות היה לשיער שלה ריח טוב. ובסוף
הוא באמת ניגש והתכופף אליה ולחש משהו, הוא אפילו לא זכר מה
אבל זה עשה לה לחייך ובאותו רגע הוא ידע שהוא רוצה את כל השאר,
ואפילו חשב שאולי היא תוכל לראות מתחת למסיכה שלו. אולי. ובאמת
לשיער שלה היה ריח טוב, וגם לעור שלה, ובאמת שהוא הצליח להוריד
לידה את המסיכה לפעמים - אבל רק ברגעים ההם, שהיא היתה כל-כך
חשופה שלא היתה בכלל מסוגלת לראות שגם הוא.
הוא חושב, שאולי זה היה בכוונה.
מה היה בה אז, באותו ערב חשוך וסמיך? בעיקר, היתה בה אפשרות.
משהו בהבעת פניה, בתלתלים שגלשו אל גבה, בחצאית המשוסעת שלבשה,
גרם לו להאמין שהיא תוכל לעזור לו להוריד את המסיכה. אז, הוא
חשב שזה מה שהוא מחפש. הוא חשב שהיא תתן לו לגלות מה שיש מתחת
וכבר נשכח ממנו.
אבל היא רק נתנה לו את עצמה.