אני עומדת על צוק גבוה, במקום בו השמיים נושקים לים. קצות
אצבעות רגליי כבר מרחפות להן בין שמיים לארץ. מתחתיי, גלים
גבוהים ונפלאים, המתנפצים לעבר הסלעים המחודדים השוכבים להם על
החוף הצר. מעליי, שמיים נקיים מכל ענן ורק הציפורים הנודדות
מראות לי שאנני לבד בעולם. לצדדיי נפרשים נופים אדירים של שדות
ירוקים ופרחים לבנים, גבעות ונחלים. אני בקצה העולם, במקום בו
אין זמן ואין דאגות. רק יופי. רק יופי יש בקצה העולם.
ההחלטה היא קשה. האוויר נהייה קריר מרגע לרגע ולא הבאתי איתי
דבר כדי להגן על גופי. הבגדים שלי הינם דקיקים וחסרי כל יכולת
לחמם את הגוף. הצוק עליו אני עומדת מתחיל גם הוא לספוג את הרוח
הקרה ואת זרזיפי הגלים שלמטה. כפות רגליי יחפות ועירומות כמו
נפשי. ההחלטה נהיית קשה יותר ויותר, אבל חייבת להגיע ההחלטה
המנצחת. אני חייבת להחליט אחת ולתמיד. מכאן אין כל דרך חזרה.
אצבעות רגליי משחקות להן על הסלע החשוף והרטוב ומאיצות בי
להחליט. אני לוקחת נשימה עמוקה וממלאת את הריאות. אני מביטה
קלות על הגלים וממהרת לחזור להביט אל השמיים. שני הענקים של
הטבע נפגשים מולי. כאן חייבת להיות התשובה. לא עברתי את כל
הדרך הזו לחינם. נכון...?
המוח ממשיך לתעתע בי ולהריץ במוחי מחשבות. האם ישנה דרך
אחרת? שתי אפשרויות ניצבות בפניי: לקפוץ קדימה אל הלא נודע או
לחזור אחורה אל הנודע והכואב. חייבת ליפול החלטה בידי. אני
מרעננת את זכרוני ומנסה להריץ את כל אותן הבעיות שהביאו אותי
לכאן מלכתחילה. הן רבות מדי. הן קשות לעיכול. כנראה שלא...

האהבה הביאה אותי לפה. היא שיחקה בי וריגשה אותי לשווא. היא
נתנה לי להרגיש שייכת לעולם, אך לבסוף דקרה את ליבי בכאב.
החברות הביאה אותי לפה. אני נותנת ללא מעצורים ומבקשת לשתף את
כולם. החברות הזו שיש לי עם כולם כואבת וגרמה לי לחשוב שטוב לב
הוא לא דבר ששווה להעניק לסביבה. הקנאה הביאה אותי לפה. הרגש
הזה אכל לי את הלב מבפנים, השאיר אותי עם רצון לשלמות בדויה.
המשפחה הביאה אותי לפה. היעדר אח משנה את כל התמונה המשפחתית
ופוגעת בה בצורה לא יאמנת. המצב המשפחתי כרגע הוא קשה וכבר
מנשוא. כל הסובב אותי והחשוב לי נמצא נגדי. הם אלה שדחפו אותי,
שדחפו אותי לפה. מה שנשאר לי זה לדחוף את עצמי, פנימה או
החוצה. הם נתנו לי את האפשרות להחליט. הם הפילו עליי את
ההחלטה.
"אהה!" צעקתי אל האוויר המקפיא למוות. הם... הם אלה שלקחו את
ליבי והם אלה שלקחו את מחשבותיי. הם כל מה שנשאר לי וכל מה
שאבד לי. "אני רוצה למות!!!" צרחתי בקולי קולות. "אני רוצה
לחיות..." אמרתי חרישית. התיישבתי על הצוק. הדמעות, שלא היו שם
קודם בשבילי, החלו לזלוג על לחיי ולהעביר בי צמרמורות של סלידה
מן הקיים. רגליי מתנופפות באוויר, ממהרות להחליט בשבילי. הן
חבולות מן הדרך ועייפות מהמסע המפרך עד לכאן, ובכל זאת יש להן
את השליטה להחליט על גורלי. כן... הן החליטו בשבילי.

קפצתי.

קפצתי אל המציאות.

קפצתי אל המציאות המרה, נותרתי ללא החלטה.