זהו, עברתי. התחילו חיי החדשים. מנסה להתרגל מנסה להיגמל
מההרגל של פעם, כל שבוע נוסעת לשם פוגשת אותם, פוגשת אותו
ומרגישה תחושה נפלאה ורעה בו זמנית, לא יודעת מה לעשות, אם
לדבר או לשתוק. שואלת את עצמי האם הרגש שווה את הסיכון, בתוכי
אני יודעת שהוא שווה את הסיכון. אבל באותו רגע, הרגע המכריע,
הפחד משתלט על כולי ואני לא יכולה לדבר, רק מרגישה תחושת פחד
חזקה מתמיד. אני שומעת את הלב שלי דופק במהירות עצומה, מפחדת
שהוא שומע גם.
הוא מסתכל עלי במבט תוהה ומחייך, החיוך שלו כל כך יפה, כל כך
מהפנט, הוא שואל אותי אם אני בסדר ואני לא מסוגלת לדבר, כל כך
מהופנטת ממנו, בסוף אני עונה שאני בסדר. הייתה שתיקה שנינו
ישבנו ביחד על שפת הבריכה לבדנו ורק קולות המים הזורמים
בינינו, הסתכלתי עליו שוב והוא לא הפנה את מבטו אלי, הפנתי את
מבטי בחזרה, בוהה במים הצלולים. משום מקום אני מרגישה את מגע
ידו על הלחי שלי, לא הפנתי את מבטי, כבר הבנתי שהוא יודע, אני
שומעת את קולו קורא בשמי ואז הפנתי את ראשי אליו ועינינו
נפגשו, הוא חייך אלי שוב אבל אני לא חייכתי הרגשתי את הדמעות
בעיניים, בא לי לקום, בא לי לברוח ממנו, אני לא יכולה להסתכל
עליו יותר, הוא עושה לי רע אבל כל כך טוב.
עינינו נעולות אחד על השני ואז פתאום אני פולטת את המילים
האלו, המילים הכל כך יפות האלו פתאום נראו לי אכזריות
ומאיימות. זהו אמרתי את זה, אני מרגישה הקלה עצומה, הוא חייך
עוד יותר ואחז את ידי ואמר לי את אותם המילים, לא יכולתי לדבר,
חזרתי לנקודת ההתחלה.