יש מלחמות שאפשר לנצח בהן, יש מלחמות שאפשר גם להפסיד, אין
מלחמות מוצדקות, יש הרבה קלישאות בכל מה שקשור למלחמות, אבל את
המלחמה שלי, אף אחד לא יוכל להגדיר, זו מלחמה שאת הפגיעות שלה
היה אפשר לראות על הגוף ועל הנפש.
מסוג המלחמות שמשאירות אותך, עייף בבוקר, מלחמה עקובה מדם.
מלחמה שבה אי אפשר לקחת שבויים.
זה פשוט לא ממש אפשרי, המלחמה הזאת היא המלחמה ביתושים.
הסיפור מתחיל, כשגרתי בבית ליד מגרש כדורגל, משום מה לאף אחד
לא היה ממש אכפת, שהמקום נראה כמו קן יתושים אחד גדול. מה לא
עשיתי התקשרתי לעיריה, ביקשתי התחננתי, אמרתי להם: "בואנה יש
פה מליון יתושים".
יום אחרי היו מגיעים החברה של העיריה היו מדביקים מודעה שכאן
ריססו נגד יתושים. והולכים לדרכם. ואז בערב שוב, כמו במין צעדה
קבועה, הם התחילו את הצעדה שלהם אליי הביתה.
זהו החלטתי המלחמה התחילה.
הצטיידתי, קניתי מנורה כחולה. חיברתי אותה לחשמל וצעקתי לעבר
היתושים. "נראה אותכם עכשיו... בואו תצאו אם אתם גברים" ואז
משום מקום הגיע קול "אור כחול, שו אהדה?"
אני הסתכלתי המום, בחיים לא שמעתי יתוש מדבר, ועוד ערבי. לא
מספיק שנכנס אליי יתוש הביתה, הוא גם חייב להיות ערבי.
יתוש ערבי, זה באמת בעיה, תחשבו על זה, הוא לא עובר בדיקה, אין
שום שומר רוסי שאומר לו בכניסה "תפתח סוס בבקשה". סליחה "תפתח
תיק בבקשה". אף אחד לא שואל אותו אם נתנו לו משהו לאוויר.
מעניין אם גם יש יתושים שמאלנים? כאלו שמיד מציעים לייתוש
הערבי להישאר, ואומרים לו שהם בהחלט מבינים אותו, ושהוא צריך
לשמור על האוטנטיות שלו.
בקיצור אני אחזור לסיפור שלי. צעקתי לו "צא לי מהבית יא ערבי
שכמותך". היתוש התחיל בתפילה חרישית "אללה או אכבר" והוסיף
"אני לא זז מכאן עד סוף הצד זה קטע נהדר".
רציתי כל כך להגיד לו "תערבב את הטייח אחמד" אבל סתמתי את
הפה.
"נראה אותך גיבור מול האור הכחול, מה תעשה תתאבד לתוכו". צעקתי
לו.
והוא לא חיכה וענה לי "תקשיב לי יא יהוד. אני אולי אתאבד אבל
זה יהיה על הגוף שלך".
מתברר שהיתוש צדק. שום דבר לא התקרב למנורה הכחולה, ובבוקר
אחרי מלא עקיצות, חזרתי לחנות וצעקתי על המוכר, הוא כמעט הזמין
חברה מבית משוגעים שיקחו ואתי, כי הוא לא ממש האמין לי שדיברתי
עם יתוש ערבי. אבל בסוף שיכנעתי אותו שאני לא מטורף.
הוא נתן לי ריח כזה ששמים בחשמל והיתושים לא מגיעים. ישר קניתי
ארבע כאלו.
באתי הביתה חיברתי את כולם וישבתי וחיכיתי. רציתי לשמוע אם
מישהו מהם מתקרב.
אחרי 20 דקות אני שומע קולות. "ברוח באש נשחרר את הדירה" ואני
רואה שיירה, איזה חמישים יתושים בלוויה יתושית, כאשר היתושים
בראש רעולי פנים.
תגידו צעקתי להם "לא מזיז לכם הריח". והם מיד אמרו לי "תגיד לי
היית פעם במחנה פליטים שאתה מדבר על ריח... מה שקורה אצלך בבית
זה גן עדן לעומת הריח בבלטה"
"תקשיב לי אני נשבע לכם אני הורג כל יתוש עלי אדמות" פתאום
משום מקום דפיקה בדלת, מי זה אני שואל. "ארגון בצלם הייתוש"
עונים לי מאחורי הדלת, אני מסתכל בחור של הדלת ורואה ארבע
יתושים מחזיקים מכתב גדול. "מה זה" אני שואל אותם. "זה הזמנה
להאג.. אתה פושע מלחמה". הפעם התעצבנתי. לקחתי את העיתון שהיה
לי ביד ופשוט מעכתי אותם על הקיר.
כתם דם גדול נותר על הקיר. ואני עם חיוך גדול חושב לעצמי, זה
התחלת הניצחון שלי. עכשיו אני חייב לקחת שבוי שלהם ולטלטל אותו
קצת.
איך שאני מחייך, אני שומע זמזום חזק מתקרב אליי, אני מסתכל ולא
רואה אף אחד, לפתע במעוף מפתיע חוליית ייתושים, פשוט ניסתה
לעקוץ אותי במפתיע. הצלחתי בלי היסוס להימלט וחזרתי בחזרה
לסלון.
עוד לילה סיוטי עבר עליי, שוב בקושי יישנתי. ובבוקר שוב מצאתי
את עצמי נאבק עם בעל החנות ומסביר לו שהגיעו מארגון בצלם
הייתושי.
והוא כמובן לא ממש מאמין. אמרתי לו אתה לא רוצה לעזור לי, לא
צריך, המוח שלי מספיק בשביל להילחם בהם. חזרתי הביתה מוקדם,
ידעתי שזה עוד לא הזמן שלהם והתחלתי לתכנן.
מה אני יכול לעשות.
פתאום זה נפל עליי כרעם ביום בהיר.
אני לא צריך למחוץ אותם, אני צריך לחכות להם לתת להם לבוא ואז
להפתיע אותם.
אחרי שעה של המתנה מורטת עצבים. אני שומע זמזום חזק, ושוב
הלוויה. מה הפעם אני שואל את היתוש רעול הפנים "אתה הרגת את
החברים שלנו, הם שאהידים אנחנו ננקום. מליוני שהאידים צועדים
לאלקודץ".
תקשיב אמרתי לו, זה ההזדמנות האחרונה שלכם. תלכי לשכן מלמטה,
או שאני מחסל אתכם.
"אין שלום הם צועקים לי" אמרתי להם.
"אין שלום אין ביטחון... אסטה לה ויסטה" ואז לחצתי על הכפתור
השואב אבק שלי התעורר לחיים. את התדהמה על הפנים שלהם היה אפשר
להרגיש מיד. שאבתי איזה 80 ייתושים כל השאר ברחו. ובהתקפות
הנגד שלהם, הצלחתי לחסל כמעט את כולם, חוץ מאחד שברח.
אחרי כמה ימים סיפר לי השכן מלמטה שיש לו ייתוש מוזר, שהוא
בטוח שמתפלל בערבית.
אמרתי לו שהוא בטח לא יישן טוב בלילה, כי אין דבר כזה ייתוש
שמדבר ערבית.
אבל אמרתי לו עוד.
במלחמה הזאת אין ממש מנצחים.