אני והידידה שלי יושבים על הדשא באוניברסיטה.  לידידה שלי
קוראים דידי.  הכרנו לפני שנה וחצי במסיבת הפתעה שעשו לחבר
שלי.  היא נראתה לי ממש חמודה.  ניגשתי אליה והתחלתי לדבר
איתה, והיא שיתפה פעולה.  אחרי כמה דקות כבר התפוצצנו מצחוק.
הייתה לנו שיחה ממש טובה, ובסופה חשבתי שיהיה ראוי לנצל את
ההזדמנות, אז הזמנתי אותה לצאת.  היא אמרה סבבה, רק תדע שיש לי
חבר.  אמרתי בסדר, זה לא שהתכוונתי לזה.  לא רציתי לצאת פארש,
וגם קיוויתי בסתר שהיא תעזוב אותו ותעבור אליי.  אז התחלנו
להיפגש, וממש התאהבתי בה.  אבל הכל היה בקטע ידידותי שכזה.
היא לא ויתרה על החבר, ואחרי כמה חודשים הבנתי שכדאי לרדת
מהקטע של החבר לעתיד.  אז באמת התחלתי להיות ידיד שלה, וכבר
הרבה זמן שאנחנו ידידים הכי טובים.  לפני כמה חודשים היא נפרדה
ממנו, אבל כבר הייתי עמוק מדיי בקטע של הידיד המתמיד.  האמת,
אני ממש שונא להשתמש במילה "ידידה."  זה ביטוי שנשמע ממש מפגר,
איזה מושג מלפני מאה שנה.  אבל כולם אומרים את זה, ואם אני
אגיד "חברה" ישר ייחסו לזה קונוטציות רומנטיות, ולא כדאי שזה
יקרה, כי אין בינינו שום דבר רומנטי.  אנחנו סתם ידידים.  טוב,
לא סתם, אנחנו ידידים טובים.  אבל אנחנו ידידים.  וזהו.

הידידה שלי קוטפת דשא במרץ.  אני משתתף במאמץ.  היא אומרת, אני
לא יודעת אם שמת לב, אבל פשוט לא יתכן מצב שבו אנשים יושבים על
דשא ולא קוצרים אותו כאילו אין מחר.  אני אומר לה, שמעי, עלית
פה על משהו חשוב.  היא עושה עם הידיים תנועה של בטח, מה, אני
המלכה.  אני תולש את הדשא המתמעט ומשליך אותו עליה.  היא לא
נשארת חייבת, ועונה לי במטח של דשא חף מפשע.  אנחנו צוחקים
ומתגלגלים על מה שנשאר.

אתה זוכר איך הכרנו, היא שואלת אותי.  בטח זוכר, אני עונה לה,
רק תיארתי את זה לפני שתי פיסקאות.  היא אומרת לי מוזר, אה.
מה זאת אומרת, אני מתעניין.  כאילו, מוזר איך הכל התפתח, היא
מסבירה, לא חשבתי אז שעוד שנה וחצי אני אשב איתך על הדשא
באוניברסיטה.  כן, קצת מוזר, אני מסכים.  כשהכרנו בדיוק
השתחררתי והיא עוד הייתה בצבא, ורק לפני חודשיים המשכנו יחד
ללימודים.  שתדע, אתה אחד האנשים הכי מגניבים שהכרתי בחיים,
היא מחמיאה לי, ואני מה זה שמחה שהכרתי אותך.  וואו, תודה
כפרה, אני מחייך אליה, אותו הדבר לגבייך.  זה לא דבר יוצא דופן
אצלנו.  אנחנו תמיד מחמיאים זה לזה.  מה רע, אם אתה מרגיש משהו
טוב למישהו, אין סיבה שלא תגיד לו את זה.

איך עבר הבוקר, אני שואל אותה.  היה לי בוקר מצוין, היא אומרת.
מה היה כל כך מצוין, אני חוקר.  שתיתי כוס תה, אבל ארל-גריי
איכותי כזה, היא עונה לי, ובסוף של התה היה מלא סוכר.  וזה מה
שעשה לך את היום, אני תוהה.  בטח, היא משיבה, הסוכר של סוף התה
זה הדבר הכי טעים בעולם.  לא נכון, אני חולק עליה, הסוכר עם
החלב של סוף הקורנפלקס פי אלף יותר טעים.  אז אתה לא יודע, היא
טוענת.  אז את לא יודעת, אני טוען בחזרה.

היא נשכבת על הדשא והחולצה נצמדת לה לגוף.  עוברות לי בראש כמה
מחשבות מגונות, ואני מיד מדחיק אותן.  הכרתי אתמול מישהו, היא
מספרת לי.  איזה מישהו, אני שואל בחשד.  אחד מהפקולטה, היא
עונה, הבאתי לו את מספר הטלפון שלי.  וואלה, אני מגיב, ואיך
הוא.  נראה ממש נחמד, היא מתלהבת, ישבנו איזה שעה בקפיטריה.
יופי, אני קצת מקנא, אז מה את הולכת לעשות.  ניתן לזה צ'אנס,
היא מתמתחת, למה לא.  כי אני אוהב אותך, אני צועק בפנים,
וישבור אותי לראות אותך שוב עם מישהו אחר - אני רוצה לנשק
אותך, לשכב איתך, להתעורר איתך בבוקר, להתחתן איתך, להזדקן
איתך, למות איתך.  למה לא באמת, אני מחזק את דבריה.  היא
מחייכת אליי.

אני צריך ללכת להרצאה, אני אומר לה.  כן, היא נזכרת, גם שלי
מתחילה תיכף.  אנחנו קמים ואני מתבונן בפנים היפות שלה.  דבר
איתי בערב, היא אומרת לי, אולי נעשה משהו.  אוקיי, אני מסכים
בשקט.  היא נותנת לי נשיקה על השפתיים.  לא נשיקה-נשיקה, אלא
נשיקה ידידותית, שבמקום להיות בלחי היא על השפתיים.  זה לא כזה
סיפור, באמת, אנחנו עושים את זה כל הזמן.  לגיטימי.  אבל
לנשיקה על השפתיים יש קונוטציות רומנטיות, ולא כדאי שצופה מהצד
יפרש את זה ככה, כי אין בינינו שום דבר רומנטי.  אנחנו סתם
ידידים.  טוב, לא סתם, אנחנו ידידים טובים.  אבל אנחנו ידידים.
וזהו.


פורסם בעיתון הסטודנטים "תזה", יוני 2001.
יופיע בספר הסיפורים "אהוב על בנות".