את רוצה שאכתוב לך מכתב מצחיק?
אני יכול לכתוב לך מכתב, אני לא מבטיח שהוא יהיה מצחיק, אני
יכול לנסות לעשות אותו כזה, אבל אני ממש לא בטוח שככה הוא
יצא.
בעצם, יודעת מה? הוא לא יהיה מצחיק, אבל הוא יהיה אמיתי.
על מה בדיוק את רוצה שאני אכתוב לך?
עלי?
עלייך?
על שנינו?
לא קיים המושג שנינו, נכון?
אני הייתי מספר לך קצת עליי, אבל אני חושב שאת הרוב את יודעת
מהשיחות שלנו.
אני עלייך לא יודע הרבה, לא ספרת הרבה, ונורא הסתבכתי כשניסיתי
להבין אותך.
את היפראקטיבית ומאד שמחה רוב הזמן, אבל כשאת מבואסת אז לא
משנה מה אני אעשה כדי להצחיק אותך, תהיי מבואסת ואת די מתה.
את מאד אוהבת אנשים, ואת מפגינה את זה בברור, אבל את גם לא שמה
לב שמרוב אהבה שאת מחלקת לאנשים את מדלגת מאחד לשני בלי לחשוב
בכלל. יש בך סוג של נאיביות.
על שנינו, אמנם לא קיים המושג, אבל תהיתי איך יהיה ליצור אותו.
אני לא חושב שנוכל אי פעם ליצור אותו, מסכימה איתי?
הרי את לא מסוגלת לאהוב מישהו באמת ובתמים. את לא מסוגלת
להעניק מעצמך לחלוטין למישהו אחר כפי שאני מוכן לעשות, ואני לא
מסוגל להתנתק מהרגש העמוק בקלות אחרי שנכנסתי אליו.
בסופו של דבר, זה יוכל לדפוק לנו הכל.
אז אני מניח שאין לנו עתיד משותף ביחד, צודק?
לא נורא, לא אתך חיפשתי את זה. את נפלאה. את שמחה ואת עושה
אותי שמח וזה טוב, את עוזרת לי להשתפר כאדם. את מאד דומה לי
בתכונות מסוימות. יש לנו המון אהבות ותחומי עניין משותפים.
אז מה הבעיה?
אנחנו שונים בתכלית אחד מהשני, אנשים שונים מהיסוד, אנשים בעלי
מטרות ושאיפות שונות, ערכים שונים, מוסר שונה, ואופי שנפלא
לשני להתיידד איתו, אבל הוא מפחד לבקש ממנו יותר.
ומה נעשה עם זה?
נמשיך כמו שאנחנו, לא צריך לשנות, אולי להגביר קצב טיפה, אבל
להישאר על המסלול הנכון ולא לשנות.