בערגת לילה
ישב סופר צללים
חבוי בקדרות שהשאירה מאחור גברת שמש.

הוא קימר את גביניו
ובעברית מקושטת בניב קללות רוסי
פלט
אל עבר הרמקול הישן
צרור קללות מגושם עם פשר נהיר מאוד
מכה החלטית הבהירה למתקן החשמלי שהלילה ישמע במקום הזה
בלוז.

טלפון קטע את קוהרנטיות מחשבתו
גביניו התיישרו
ליבו נזעק על כך שנאלץ להיעקר מן המקצב האציל.
ביובש מהול ברוגז שאל:" הלו, מה?"
לאחר משפט או שניים או שלושה
סיים ת' שיחה הארורה

ברגע ההוא הגיע לקיצו גם שיר הבלוז
אותה מנגינה נוגה של ג'ניס גופלין

ובחזרה להרהורי הקיום
כמו פרד, חסר יכולת להפרות
את יצר הכתיבה שבקרבו
הוא נזקק
לשירותיו של אב נוכרי - הבלוז.
אך, שיר ראוי
מאן להימצא

פליט השמש
שפשף עיניו היבשות
התרומם מעט מן הכורסא רק כדי לשקוע בה עמוק יותר

ורשם בלי להתמהמה בפנקס:
"היום היה עוד יום
אתמול כמו שלשום התקיים שוב יום
ומחר...?..."
הוא חייך,
חשב רגע
וענה לעצמו בכנות
"מחר יהיה שלום"

צחקק לעצמו

הסב מבטו לבקבוק הג'וני ווקר שהלך והתרוקן

צחקק לעצמו

בחטף
אחז ב
במקוצר
תקע
מחסנית
הידק
טעינה
אוטומט
פה
   פתוח
         לרווחה
קינה
תחיבה

רגע של שהות


ירי
ירי מזוין
שירסק את הקודקוד
את הקיום הדווי
את התת מודע
את האינטליגנציה
את ההון האנושי המחורבן
את מיליוני שנות האבולוציה
את נטל החברה
את היחסים האנושיים
הדת, החירות, הזמן,
המועקה שבאינרציה
ויצר ההישרדות
לאלפי רסיסי לעזאזל

חשוכי מרפא.