שנהב סגול-כסוף רקום בעיסת השמיים, שופט אותי כמביט.
מסביב התדהמה שבבושה, והמוסיקה מתנגננת באקו-זיכרון של צלצול
איימים.
אימא קוראת, מבכרת-מפקחת על המסדרון. יד אחת כבדה, נשמטת.

ריצה אילמת של מליוני שנים חסומות באדמה חרוכה או חצובה
במופקרות.
 
חיות היער מגיחות ב"תיכף", הפוזה של העומד לעוף.

ורק זרזיף אחד של הלם. קרח-פומפיי שנשמר. לחילופין תוספת
הימרדות בזמן אהבה.
"לאן הלכת? ומאין חזרת? ולמה כותנת הגרזנים הזאת טבולה בדבש?"
למה מתוק, אם בנסתר של קר.
ירדתי מתנכרת לתוך חלונך. בשולחן מוגבהה ומפתח תואם מדיי לדלת
(לא עליסה שלי), לא עברתי שום תהליך כדי להבין את מצפונך.
מאחורי נטרקת דלת. הנה עוד רוח קפוצה בבית. זאת הרוח של אהבת
הנעורים.
וההיא הייתה הרוח של האימא הבוכייה. והוא הבן שלך.
 
נימים כחולים וורודים סגולים יפים, עתיקים, רומנטיים, נאהבים,
מביטים וניבטים בי בחצי חמלה-לב.
ואני שטה לחבק אותך רק כמו ששיט יכול להיות הסתערות מפל על
סוחף.
 
מיד תאסוף אותי, תרכין כעסך אל הדלת ותאמר בחידלון שאין בו
מילים: תפרצי אלי.
תזעקי בי. תאנסי בי את מה שנשאר שלך.
ואת הכותנת אני עוטפת וצובעת בדם. מחר תרצה שאכבס אותה שוב.
מחר תייחל שאהיה פגועה. שאצטרף לאגדות שלך. שאהפוך אותך רוח.

תאספי אותי, תעקצי בי, תאהבי את מה שקיים.
מחר אחתוך אותך אל הקניון הקרוב, ונלך יד ביד והיד שלי היא היד
שלה והיד שלה היא היד שלו ושל אימא.

התנשפות שכבויה וכבולה בשחר. תקתוק. מראה אוורירית של עולם,
טל.
ברחתי. כמה "ברחתי", כמעט (כמה) יוסי.
אני לא רוח וגם אתה לא.
כולנו רוחות של ידיים. נכתוב ונכתום עד שלא יהיה הבדל בין
הכתמים לדיו.
וילדו או ילדי יביט, אולי בלבד יסתכל וישונרר: מצאתי פיסה
אתמול.
היא החיים של אבא. כתוב שם שנלדתי כדי לחיות.
אימא-אחות, אולי תסבירי לי?
ואז אני מבטיחה, אעטוף ראשו, ואספון אל תוך מצפונו, בצלילה אחת
ישכח הכל. ישכח את - כדי לחיות, כדי שיזכור, כדי למצוא חיים.

והוא לא ימצא, כמובן מאליו.