"נו? אז מה עכשיו?" שאלתי את עצמי ולא ידעתי מה לענות.
אהבת אותו ואת עדיין אוהבת אותו, למרות שאת הזיכרון עליו את
מנסה להדחיק. "כן", את מסבירה לעצמך, "ככה יותר קל"...
"מה יותר קל?!" צועק הקול הפנימי, "את יודעת שאת מתגעגעת
אליו... את יודעת את זה!" והנה הדמעות מתחילות לזלוג... הן
מציפות את עינייך, מרטיבות את ריסייך, ועכשיו כשאין יותר מקום
בעין הן נשפכות למטה, ומרטיבות לגמרי את לחייך.
את נזכרת בכל הדברים הקטנים שקרו ביניכם, שגרמו לך לחייך. את
מדמיינת לעצמך את אותם הרגעים שנראים עכשיו כבלטי נשכחים.
המראות כל כך אמיתיים, שאת כמעט יכולה לגעת בהם. ואז את עוצרת
ואומרת לעצמך: "לאן הכל הלך? למה זה נגמר?" ושוב, אין לך מה
לענות.
"מעניין אם אוכל לשכוח אותו איי-פעם?" את שואלת את עצמך... את
שואלת ויודעת, שלשכוח אותו לא תרצי לעולם. הוא תמיד יישאר
לזיכרון מתוק-מר חקוק בלבך.

לא רצית שום קשר איתו שהוא לא זוגיות. זוגיות זה משהו שכנראה
לא היה יוצא לפועל במצב שנוצר. "אין זמן," את ממלמלת לעצמך...
"אין זמן ליחסים שלנו"... ואז את מגחכת, כמו שאת עושה בדרך
כלל, כשהציניות חונקת. "כן", את מהנהנת, "כנראה שגם זה יכול
לקרות בחיים"...
פתאום בכל הבלגן הזה את תוהה אם אהבת אותו יותר מדי. "האם הוא
חושב עלי עכשיו?" מחשבה שעברה לך בראש נורא מהר. מספיק מהר כדי
שלא תחשבי עליה יותר מדי. "אבל בכל זאת, אם הוא לא חושב עלי?"
חושבת את המחשבה הזאת ונעצבת עוד יותר. עכשיו הדמעות כל כך
חזקות שהן מגיעות עד לשפתייך ואת ממש יכולה לטעום את הדמע
המלוחה...

אז מה עכשיו, אחרי שדיברת כל כך הרבה על הכאב שלך, על כמה הוא
חסר לך?
עכשיו את אמורה לקום ולשנות הכל. להחליף את השחקנים, את הבמה.
"למה כל כך לבד לי עכשיו?" שאלת את עצמך וחיפשת את אחד
הזיכרונות החמים עליו.
"לא יכולת להגיד לי איך בדיוק אתה מרגיש כלפי, חבל..."
"כתבתי לך מכתב, בו הראתי לך את נשמתי... מכתב פרידה קראתי
לו..." חבל שהוא ענה לך בקרירותו הסטנדרטית... אח, הקרירות
הסטנדרטית הזאת שנובעת מפחד מחשיפה... "כן, עכשיו בטוח אף אחד
לא יחשוף את מה שאתה באמת מרגיש או הרגשת כלפי"... לעולם לא
תדעי את כל מה שעבר לו בראש באותם הרגעים... לעולם לא...
אולי תפגשו פעם, אין לדעת... "אין לדעת," חשבת וחיוך מוזר
התפרס על פנייך, "אין לדעת," מלמלת בפעם האחרונה לפני
שנרדמת...