לא צריך יותר מטריגר, לפעמים, מלה, שורה משיר, כדי להוציא ממך
את הדברים. מוריסי סולח לישו על שכפה עליו עור ועצמות השמים
עצמם לשחוק ולעג, על שכלא בתוכם אהבה ותשוקה, אותן אין ביכולתו
להעניק או להציע לאיש.
לא אוכל לסלוח לעצמי על אותם הדברים ממש.

בכוחו של שקר להפריך מציאות, ואין ברשות האחרונה כוח לשלול את
הראשון. אולם הפנטזיה חזקה מהשקר, והחלום מהמציאות. אני עושה
עצמי כמת. השקר נבוך אל מול משאלותי הכמוסות, כיסופי. חיבוקים
מלאי תקווה, עורגים, עוגבים. אני הלא מבין. מקומי הוא כאן,
היכן שרגש אינו רוחש ואיש אינו אוהב. צלילה עוורת אל תוך
תרדמת-מוות במיטת חליי, במקום שנאה, במדינת האימה. עשאוני כמת,
ואיני יודע עוד אם מציאות היא זו, או בדיה, אולם... זה מפסיק
את הכאב.

ואז מגיעה הפנטזיה, חסרת פנים או שם, אך מלאת משמעות ותוכן. על
פני השטח פשטות, אך במחשכי התהומות, הנקיקים הבוגדניים,
פיוטיהם של עובדי כוכבים ומזלות. ממעל שורקים דמויי-גרמי-שמיים
באור אלפי שמשות פיקטיביות בדיוק כמו הנחשול הזה שגואה פתע
ומציף ארבעה חדרים שהחשבתי לנעולים לנצח בתוך משאבת הרפאים
שלי. הרמייה העצמית נמסה באבחה של תקווה שאינה במקומה, שאילו
רק תוצג בפניה ההזדמנות תפורר את חומות הכזב שלי מן המסד הסמוי
מן העין ועד לטפחות המגרדות את הרקיעים.

אני ניצב כעת, ברגע השתוי והמקולס הזה, כשהזנית מתחתי ומעלי
מלאכי רקיע, שרפים וכרובים, וסביבי עברה וזעם, ומשלחת הפחד
שהוא לי כארוכת רופא-אליל. אל נא, רפא-נא לי.

המרחק בין התקווה לרחמים העצמיים הוא מועט, ובכל זאת, המהירות
הנצברת אינסופית ומשכרת. די בנוצה סוררת שאינה במקומה בכדי
לשלוח אותי אל סחרור אחרון שבסופו פני הים הופכים מוצקים
כגרניט וקטלניים כצפע. השקר העניק לי את מוטת כנפיו של
אלבטרוס, החלום את תמרוניו של הבז. ובסופו של עניין, אוקיינוס
של יאוש מזכיר לי כי איני אלא שחף.

זהו פרק אחר, ואני מקווה שלא ישנה. ומחר אני אקום אדם חדש,
אטווה בדיה חדשה. אהיה מעט עייף והאנג-אובר, אבל השקר יהיה חדש
לחלוטין. ואחייך.