היא אמרה שהיא קופצת שנייה למכולת.
אחרי ארבעה ימים היא חזרה עם אשל ושני מסטיקים.
"רוצה אחד?" היא שאלה.
"אנחנו צריכים לדבר" אמרתי בקול סמכותי ככל האפשר.
"לא רוצה לא צריך". שערה השחור התנופף מצד לצד בזמן שהלכה לשים
את האשל במקרר.
"אנחנו צריכים לדבר. עכשיו" עשיתי ניסיון נוסף.
"על מה?" שאלה, "אתה בטוח שאתה לא רוצה מסטיק?"
"אל תשני נושא" ידעתי שאם אני לא tחזור בתקיפות למה שיש לי
להגיד היא תציק לי עם המסטיק המזוין עוד הרבה זמן. "איפה היית
ארבעה ימים?"
"במכולת" היא ענתה בטבעיות.
"ארבעה ימים?"
"כן".
אני חייב להודות שלרגע נשארתי בלי שום דבר הגיוני להגיד.
"אבל...ארבעה ימים?"
"כן".
שוב נותרתי ללא יכולת תגובה הגיונית. הזעם שהצטבר בי בכל אותן
שנים עשה את דרכו החוצה מבית הבליעה.
"אישה, את משקרת לי!!" צעקתי. "תספרי לי את האמת!".
"אל תצעק עליי בהמה!" היא עברה באחת למצב תקיפה "מה אתה רוצה
שאני אספר לך?? אתה רוצה שאני אגיד לך שבדרך למכולת פגשתי חתיך
מדהים? שהלכתי אליו הביתה והזדיינו כמו שפנים שלושה ימים
ושלושה לילות? זה מה שאתה רוצה באמת לשמוע??".
"לא" עניתי בהכנעה. האמת, זה היה הדבר האחרון שרציתי לשמוע.
"אז הייתי במכולת" אמרה והפעם בטון רגוע.
כנראה שאני אוהב אותה יותר מדי בשביל להרוס הכל על דבר קטן
וטיפשי כמו תור למכולת.
"אפשר לקבל מסטיק?"