היה לי חם, חם מידי, גופי הפריש כמויות של זיעה שהיו יכולות
להרוות את הסהרה, לפחות כך הרגשתי.
הורדתי את מכנסיי, החולצה ירדה כבר מזמן, נאנחתי בעודי נלחם
לשחרר את גבי החשוף מהכסא, ויתרתי, הזיעה הייתה דביקה מדי.
זרקתי מחק על המאוורר, אולי זה יגרום לו לעבוד שוב, לא, לא זה
לא.
המאוורר שבק חיים, חבל, אהבתי את המאוורר, בעיקר את הדרך
הנחמדה שגרם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי, קריר יותר. "אז מה
אני עושה עכשיו?" תהיתי, יושב דבוק לכסא, לבוש בתחתונים ספוגי
זיעה שבקרוב גם הם ירדו, מסתכל על השעון של התנור. שתיים עשרה
בצהריים בדיוק, חצות היום כמו שהשחקן ההוא אמר בסרט המערבון
לפני שירו בו, סרט נחמד, איך קראו לו? לכל הרוחות חם לי.
"נראה שחם לך," אמר לי המאוורר. "אם אתה יכול לדבר, למה אתה לא
יכול לאוורר?" שאלתי בכעס
"שני דברים שונים לחלוטין, אישי הטוב," הוא דיבר בשפה גבוהה,
מאוורר איכותי, הרגשתי טוב כי קניתי אותו בזול. "דבר אחד תלוי
בכושרי הפיזי והשני בכוחי המנטאלי, אני בטוח שאתה מבין את
נקודתי בעניין". הבנתי אותו, טוב מדי. "אז, כמה זמן יכולת
לדבר?" שאלתי בעניין, כי הוא היה הרבה יותר מעניין מהשעון של
התנור ולא היה לו את המספר המקולקל והמהבהב הזה שעצבן לי את
העיניים כל הזמן.
"אני בעסקי הדיבור כבר בערך חמש דקות, ידידי," הוא הודיע
נחרצות. "אהה..." הסכמתי. "אז למה אתה לא פועל?" לפתע הרצינו
פניו של המאוורר, דבר שהפתיע אותי כי אין לו פנים. "אני פתחתי
בשביתה," הוא הודיע נחרצות. "אני מוחה בשם כל מכשירי החשמל!
היחס שלך אלינו משפיל!" עיוותי את פני להבעת פנים שאמורה להיות
הפתעה אך נראתה יותר דומה לחיוך מרושע. "באמת?" גבתי הימנית
קיפצה לה מעלה כאילו מאליה, תרגיל שלמדתי בוייטנאם מאיזה רוסי
זקן עם עין אחת, אבל זה סיפור אחר.
"באמת!" צרח המאוורר, פניו מעוות בזעם, שוב, זה הפתיע אותי.
ואז הגעתי למסקנה נחרצת, "אה, אבל מה זה משנה לכם, אתם
מכשירים?" המאוורר השתתק, חשב על כך מעט. "ואללה, צודק," הוא
השתתק שוב. חיכיתי כמה דקות בתקווה שימשיך לדבר, לא רציתי
לחזור להסתכל בשעון של התנור, התרגלתי למשהו יותר טוב, חברה
חיה, בערך. "נו???" שאלתי בקוצר רוח, המאוורר התחיל לפעול,
חייכתי חיוך עצוב. טוב, לפחות חם לי פחות. חזרתי להסתכל על
השעון של התנור, הוא מאחר בדקה.