דני ונירה התחתנו בסתיו, אחרי קצת יותר משנתיים שהיו ביחד,
ובשלב הזה היא כבר ידעה שהוא עובד במוסד וגם הכירה כמה מהחבר'ה
שלו שבאו לחתונה. היא רק לא ידעה שהוא ראש חולייה ביחידה
המבצעית, חולייה ג' ליתר דיוק, שזכתה לכינוי המרנין "המחסלים
מוינה", שזה "תפקיד שאין בו לא יום ולא לילה" כפי שאמרה לה
נחמה. לנחמה, אשתו של ראש אגף כוח אדם, היה וותק של שלושים שנה
של נישואין למוסד, ובקרב קהילת-נשות-המודיעין כבר היה לה מעמד
של זקנת השבט. היא הייתה מעין מאפרה מהלכת, עם תסרוקת גבוהה
בצבע כתום-לוהט וקול צרוד וסדוק מסיגריות, ולמרות הופעתה
המאיימת-משהו נחמה הייתה הדבר היחיד שהחזיק את נירה בימים
הראשונים.

כשהם הכירו, והוא סיפר לה ש"הוא עובד במשרד הביטחון", היא חשבה
שהוא סתם מנסה לעשות עליה רושם, כמו הטיפוס ההוא שהתחיל איתה
פעם באוטובוס, שאמר לה שהוא טייס. בפעם השנייה שהוא נסע לחו"ל
היא כבר שאלה משהו, והוא חייך והסביר לה שהוא קניין של ציוד
טכנולוגי, ושלפעמים יש איזה סיבוך עם איזה מכרז ושהם צריכים
שהוא יגיע לשם פיזית כדי לנהל מו"מ עם היצרן כי הם בדרך כלל
אוהבים לדבר עם בן אדם אחד וכו' וכו' וכו'.
בפעם הבאה היא כבר עשתה את עצמה מבינה ושאלה "מה קרה הפעם?"
בשיא הטבעיות, כאילו זה בכלל לא מפריע לה, ההקפצות האלה בלי
התרעה, והוא הסביר לה - שעסקת הג'יפים שהוא עובד עליה כבר
חודשים הסתבכה, בגלל שהסתבר שהאמריקאים לא היו ממש ישרים איתם,
וחוות הדעת שהם ביקשו מצד שלישי פתאום הגיעה, והסתבר שהסחורה
לא עומדת בסטנדרט, ויש כל מיני אנשים שיש להם אינטרסים לתת את
המכרז למישהו אחר מכל מיני סיבות, והם יראו בזה פתח להפסיק
לעבוד עם האמריקאים, וזה בלגן שלא ייגמר, והוא חייב לנסוע
למפעל באלבמה לסדר את זה. והיא עשתה את עצמה מבינה. בדיעבד,
היום היא יודעת שזה לא היה באלבמה אלא בבוקרסט, וזה היה עניין
הרבה יותר פשוט מזה. בום וגמרנו.

זה נמשך באותו סגנון, והיא לא חשדה בכלום, גם כשיום לפני
היומולדת שלה הוא פתאום התיישב לארוז מזוודה, והתנצל והתנצל
אלף פעם, והיא אמרה לו "עזוב, תיסע כבר, נו", והוא הבטיח שיביא
לה את לונדון בקופסה, והיא צחקה כאילו זה בכלל לא מפריע לה
ואמרה לו "יאללה, עוף מפה כבר!", אלא שבאותו ערב, באמצע המסיבה
שהחברות שלה עשו לה, האח המעצבן שלו הופיע פתאום עם החיוך
השחצני שלו שהיא לא סבלה, ואמר "סתם עברתי בשכונה ונזכרתי
שלחברה של דני יש יומולדת היום, אז חשבתי, אם כבר הוא לא משקיע
בך אז אולי אני אקפוץ על הגופה לפני שהיא תתקרר", והוסיף חיקוי
של עוף דורס מלווה בצווחה וולגרית כזאת, והיא חשבה שהוא גם ככה
נראה כמו אוכל נבלות, עם האף הארוך והמושחז שלו והפרצוף הצר
והציפורי הזה. החברות שלה ציחקקו, והיא חייכה בנימוס ואמרה
"כן, הוא היה חייב לנסוע ללונדון בשביל איזה רכישה לוגיסטית".
והאח שלו גיחך, ואמר "אהא, כן, בסדר". היא חייכה, עדיין
בנימוס, לא מבינה, והוא רכן אליה בשקט ואמר לה, "תראי
סי.אן.אן. היום בלילה".

והיא אכן צפתה בחדשות באותו לילה, והקשיבה לפרשנויות, והאזינה
להכחשות, וכיבתה את הטלוויזיה, וכשהוא חזר היא עשתה לו סלט
ירוק, חיכתה עד שיחסל אותו ואז שאלה. הוא לא עשה דרמות, הוא לא
אמר לה משהו כמו "ברגע שאספר לך לא תהיה דרך חזרה", הוא פשוט
הנהן בפה מלא סלט. אחר כך הוא הגיש לה חבילה בעטיפת מתנה,
והביט הצידה במבוכה ואמר "טוב, באותו רגע זה נראה לי כמו
לונדון בקופסה. אני מניח שזה יצא ממש לא מתאים".
היא פתחה את המתנה, וקלטה שהוא קנה לה שעון מעורר בצורת
המכונית של ג'יימס בונד, עם שון קונרי קטן במושב הנהג, ובתור
צלצול היה את המוסיקה של "גולדפינגר" וקול עם מבטא שאמר "בונד,
ג'יימס בונד". והיא לא ידעה אם לצחוק או לבכות.

אחרי זה הוא כבר הסתכן וסיפר לה דבר או שניים, ואפילו לקח אותה
למשרד פעם, כשהייתה הרמת כוסית לכבוד איזה מבצע איסוף שהסתיים
בהצלחה. שם אשתו של אחד החבר'ה לחשה לה בזהירות, "זה שקוראים
להם 'המחסלים מוינה' זה מין הומור פנימי כזה, זה בגלל משהו
שהיה באוסטריה לפני כמה שנים. זה לא אומר שזה כל מה שהם
עושים". זה כנראה היה אמור להרגיע אותה, אבל זה השיג בדיוק את
האפקט ההפוך.

לקח לה עוד קצת זמן עד שהכל נקלט, ורק אחרי החתונה היא הבינה
שלא יעזור לה כלום - שהיא קיבלה את כל החבילה, שבעלה הוא ראש
חולייה ג' של היחידה המבצעית של המוסד, "המחסלים מוינה", שהוא
לא קניין של ציוד טכנולוגי ולא נעליים, אלא סוכן חשאי במובן
הכי טלוויזיוני של המילה. ושאף אחד לא שואל אותה לדעתה על זה.

זמן קצר אחרי שהם התחתנו ארגנו להם איזה ערב משפחות במשרד, ושם
הרצה לפניהן אחד מראשי המחלקות, איזה בבון מעצבן, שהסביר לכל
נשותיהם של הסוכנים, המרגלים והמחסלים למיניהם, ש"הבעלים שלכם
עובדים מאוד קשה, והעבודה שהם עושים זה עבודת קודש, אז תהיו
טובות אליהם, תבשלו להם אוכל חם בלי וויכוחים, ואל תעשו להם
צרות", וחוץ מלהדגים להן פיזית איך להביא לו את הנעלי-בית, זה
היה אחד הדברים היותר-משפילים שהיא נאלצה לעבור. היא הסתכלה
סביב וכל מה שראתה היה פוסטמות על ימין ועל שמאל, בוהות ללא
תכלית בחלל האוויר, והיא תהתה - אולי מכשירים אותם להתחתן עם
פוסטמות בתור כיסוי, ואז תהתה מה זה אומר עליה. והמרצה,
הקוף-אדם הזה, הסביר להן שיארגנו להן עבודה פקידותית במשרד,
והוסיף כמה דגשים בנושא קלדנות וקצרנות וכזה חיוך מטומטם היה
שפוך לו על הפנים, ואישה אחת בקהל אמרה "תודה רבה, יש לי תואר
שני במתמטיקה, אני חושבת שאני אסתדר בלי זה", והוא הרהר קצת
ואמר "טוב, אז את יכולה להתחיל לעבוד בלי קורס".

אחרי זה נחמה ניגשה אליה ליד השולחן של הבורקסים ואמרה לה
"חמודה, אל תיקחי את זה ברצינות. אם המיקרוב הזה היה כזה מומחה
לנישואין אז אשתו לא הייתה מתעסקת עם חצי מנתניה, כמו שכל
השירות יודע. רק תזכרי שאת אל תגידי לבעלך איך לנהל מבצעי
עיקוב באירופה, והוא שלא יגיד לך מה לבשל, והכול ילך בסדר".

היא שקעה בשיחה עם נחמה, ושפכה לפניה את כל הלבטים והחששות,
ונחמה צחקה צחוק צרוד ואמרה, "לי הוא גילה רק שנה וחצי אחרי
החתונה, כשמצאתי את האקדח במגירת הגרביים שלו. אז עוד היו
עושים מזה עניין. תשמעי, זה לא כזה סקנדל כשחושבים על זה.
במדינה הזאת כל אחד יכול לספר לך שהוא שושואיסט, או היה פעם
שושואיסט, או שיש לו בן דוד שושואיסט. במקרה שלך זה פשוט
נכון".

היא רצתה לשאול את נחמה מה הסטטוס של אלמנות שהבעלים שלהם
נהרגו בשירות, אבל בדיוק כשהתחילה לשאול נחמה סימנה לה לשתוק,
והצביעה עם הזרת בחשאיות, ואמרה לה "אל תסתכלי עכשיו, אבל
הבחור הגבוה שעומד שם ליד התמונה של רבין, זה ההוא שחיסל את
פתחי שקאקי במאלטה". אז היא לא הסתכלה.

רק מדי פעם, בלילות שבהם הוא היה באחת הנסיעות שלו, והיא שוב
הייתה לבד מול הטלוויזיה עם שום דבר חוץ מקופסת גלידה ועוד
לילה של יחסי מין חד-צדדיים, הייתה מתגנבת לה פנימה המחשבה -
שבאמת היה לה יותר טוב אם היא לא הייתה יודעת מכלום. פעם היא
דווקא ממש אהבה לצפות בסרטי ריגול, אבל זה כבר לא יהיה אותו
הדבר. עכשיו היא כל הזמן שואלת את עצמה מה עושה אשתו של
הגיבור.