הימים, ימי תשרי. אוקטובר. ערב יום הכיפורים ואני נמצא במזרקה.
בכל עיר בישראל ישנה נקודת מפגש בה נפגשים כל החבר'ה ביום
הכיפורים. ישנן ערים בהן מקום מפגש זה היא הצומת הגדולה אשר
בכניסה לעיר, ישנם יישובים בהם כל החבר'ה נפגשים ליד גשר או
מבנה גדול וישן. אצלנו בעיר, נקודה זו היא המזרקה. בכל שנה
ושנה, גם בשנה זו, מתאספים בני גילי ומתיישבים לרגלי המדרגות
שליד המזרקה. מדרגות אלה, עשויות מאבנים ירושלמיות שמחוברות זו
אל זו. בין מדרגה והמדרגה הבאה אחריה ישנו רווח של כארבעים
סנטימטר המספיק לישיבה של אדם אחד או יותר. כך, יום הכיפורים
בשבילי, יותר מכל, מסמל ישיבה ליד המזרקה ומפגש עם החבר'ה שלא
ראיתי זמן רב.
בכל שנה, החוויות שצברנו מתעצמות. אנחנו מעדכנים זה את זה מה
השתנה, כל אחד בחייו האישיים. חלקנו כבר סטודנטים, חלקנו חזר
רק בימים אלה מטיול ארוך בחו"ל. ישנם כאלה שעובדים שתים עשרה
שעות ביום במטרה לחסוך כסף למטרה זו או אחרת. שני חבר'ה עדיין
בצבא והם בתפקידי פיקוד ביחידה זו או אחרת. זוגות, שלישיות
והרכבים בני ארבעה אנשים ויותר יושבים על המדרגות. הראשונים
להגיע, פילסו דרכם בין זוגות האופניים והסקטים, והם תפסו מקום
על שפת המזרקה. אחרים מגיעים מאוחר יותר, חלקם חזרו מבית הכנסת
והם לבושים בגדים חגיגיים, וחלקם הגיעו מהבית כשהם לבושים
מכנס טרנינג ושאריות הארוחה האחרונה ניכרים על פניהם. יש כאלו
שבוחרים שלא להגיע. ויש שניים שכבר לא יגיעו. לעולם. משנה לשנה
פוחת מספרם של בני המחזור שלי, מחזור י"ב בגימנסיה הריאלית,
בקבוצת המשוחחים.
וכמו כל שנה אני מוצא עצמי בשיחה על כלום עם איזה נודניק שלמד
איתי בבית הספר. אני מספר את מעלליי בשנה האחרונה ומוסיף פרטים
בחוסר חשק. לפעמים אני בודה מלבי סיפור עסיסי ומספר אותו לכמה
פתיים שנמצאים בסביבה. אינני שקרן פתולוגי, פשוט משעמם לי.
וכך, לשני חבר'ה סיפרתי על הטיול ממנו שבתי. אני מספר על שותפי
שכמעט ונאבד אי שם אך בכוחות עצמו שרד בג'ונגלים. למישהו אחר
אני מספר על סין, ארץ ההמון, ועל עלילה מותחת ומפתיעה שלקחתי
בה חלק. לאחרונה קראתי ספר על סין ואני מוסיף ממנו פרטים, כיד
הדמיון  השורה עליי. סיפורים על מדינות, הפלגות ומסעות אני
בודה מלבי. ומעולם לא יצאתי את גבולותיה של המדינה.
אין כאן הרבה אנשים שמעניינים אותי. אלו שמעניינים אותי הם
חברים שלי ואני נמצא איתם בקשר יומיומי הדוק, ואלה שלא
מעניינים אותי - פשוט לא מעניינים אותי. אני קולט, בזווית
עיני, את עירית. היא למדה איתי בבית הספר, שכבת גיל אחת מעליי.
תמיד הייתי מסתכל עליה מרחוק, בוחן את גופה ומלטף בעיניי את
פניה היפות. אף פעם לא היה לי אומץ לנסות להתחיל איתה. היא
הייתה החלום שלי, חלום שידעתי שיישאר חלום. חוץ מעירית,
ומהחברים שלי שעסוקים עכשיו בשיחות סרק, כולם נראים לי
משעממים. אני מתלבט האם להיכנס אל תוך דו שיח מונוטוני, שוב,
או האם עדיף ללכת הבייתה. לבסוף, אני משתעמם מהמחשבות על
שיעמום ומחליט להתרחק מן ההמון. אני עולה במדרחוב, מוצא ספסל
מרוחק. אני מתיישב מול קבוצה של זקנים, היושבים בשקט מפחיד.
כשאני משקיף לכיוון הקבוצה ממנה יצאתי לפני שניות מספר, אני
חושב שכלום לא השתנה מאז הפעם הראשונה בה ישבתי סביב הבריכה
הקטנה במרכז המזרקה. אני מסתכל שוב על עירית, והיא מחזירה לי
מבט. פתאום היא קמה ממקומה ומתחילה להתקדם. אליי.
אתה צם ? היא שואלת. תמיד יש צורך לשאול את זה שאנחנו מדברים
איתו האם הוא צם. איזה הרגל מטופש, אומרת עירית ואני מסתכל
עליה ממרחק נגיעת יד. מרחק של ליטוף. ואם אתה לא צם, אתה מרגיש
צורך תמיד להסביר ולתרץ למה אתה לא צם. אני לא צמה כי אני לא
מאמינה באלוהים, אומרת עירית ואני מרגיש שיושבת לידי בחורה שיש
לה מה להגיד. ופתאם אני רוצה לשמוע את זה, את הכל. את יודעת
שרציתי אותך במשך המון זמן, אני רוצה להגיד לה. את יודעת שימים
שלמים, בכל הפסקה הייתי יושב ומסתכל איך את הולכת, מדברת, זזה.
אבל אני מתאפק ולא אומר כלום. בכל זאת, יום כיפור היום. אתה
יודע, היא אומרת, בשבילי יום כיפור הוא לא צום ותפילות. בשבילי
יום כיפור הוא משהו אחר. יש לי זיכרון שמלווה אותי בכל שנה .
ובשבילי יום כיפור הוא הזיכרון הזה.
אני מסתכל על השפתיים שלה כשהיא מדברת ומתלבט האם יש בזה משהו
לא מוסרי לרצות לחבק מישהי ביום כיפור. זה יום עינוי הנפש
ואסור לחשוב על זיונים למרות שלחשוב עליהם ולא לעשות כלום זה
העינוי הכי גדול. אבל היום הזה כל כך קדוש ואני מפחד שאלוהים
משקיף מלמעלה, ואם אני אציץ לכיוון הרגליים שלה הוא יהפוך אותי
לנציב מלח.
גם לי יש זיכרון, אני אומר, זיכרון קצת עצוב. אני אספר לך את
הזיכרון שלי, ואת תספרי לי את הזיכרון שלך. ומי יודע, אולי החג
הזה עוד יהפוך לזיכרון משותף, של שנינו. אי אפשר לדעת מה יכול
לקרות תוך כמה שעות, אני ממשיך. אולי עוד כמה שנים נשב, כל אחד
במקום אחר, ונספר את מה שיקרה  לנו היום, כזיכרון שלנו מיום
הכיפורים. אם אתה רוצה שאני אספר לך משהו, אתה צריך להרוויח את
זכות ההאזנה, היא אומרת. ספר לי סיפור. ספר לי משהו מעניין,
ואז, אולי, אני אספר לך. תתחיל אתה קודם, ואחר כך ... נראה.
אני נשען על משענת העץ של הספסל, מותח כתפיים לאחור ומתבונן
בחבורה השקטה של הזקנים. הם כבר לא צריכים להגיד כלום. הכל
כבר נאמר. הם יכולים לשבת בשקט, לשמוע את גלגלי הזמן. שום דבר
לא בוער להם. לי, הכל בוער. יש לידי בחורה  מ ד ה י מ ה  ואני
חייב לעניין אותה כדי שאחת ולתמיד אדע האם חלום יכול להפוך
למציאות. עירית.

הייתי בן שלוש עשרה וחודש בדיוק, אני מתחיל לספר. את הצום
באותו יום עברתי בקלות מפתיעה. שמפתיעה אותי אני מתכוון,  כי
את אימי, כמובן, הדבר כלל לא הפתיע. "אתה בקושי אוכל ממילא"
אמרה לי אז, "אז לא לאכול בכלל זה הבדל קטן מאוד בשביל הקיבה
והראש שלך, שלא ירגישו בהבדל". ואכן, אם בשל ההסבר של אימי, או
כפי שאני נוהג לחשוב - בזכות כוח הרצון  העצום שלי, החזקתי
מעמד. אך לא בשל הצום אני זוכר את היום הזה. אני זוכר אותו
בגלל דבר אחר.
בבוקרו של יום הכיפורים הלכתי לבית הכנסת. היה זה יום שבת חם
ונעים ושמחתי ללכת קצת ברחבי השכונה במסלול שלא הלכתי בו זמן
רב, מאז הפסקתי ללמוד בבית הספר היסודי 'שלמון'. שנה ושלושה
חודשים, כמעט. למרות שהייתי לבוש בבגדי יום כיפור מסורתיים
תכננתי לנצל הזדמנות זו ולעבור דרך הפרדס, לכיוון בית הכנסת
כשאני עובר דרך 'שלמון'. הלכתי בקצב מהיר, מחכה להגיע אל הנוף
המוכר של בנייני האבן הנמוכים, שאל אפרוריותם לא חלמתי
שאתגעגע. כשהגעתי אל הגדר של 'שלמון' חיכתה לי הפתעה. הפירצה
בגדר, אותה פירצה בה עברתי יום יום במשך שש שנים, הייתה חסומה.
החור בגדר היה 'תפור' בחוטי ברזל ולא ניתן היה לעבור דרכו. אין
זכר לפירצה שלי.
את מבינה, אני מסתכל לעירית בעיניים, הרי לכל אדם יש פירצה
משלו. כל ילד מכיר פינה פרוצה. כל נער נוהג לקצר דרכו דרך גדר
נמוכה במקצת, או דרך שער סורגים ששניים מסורגיו מכופפים לצדדים
וניתן לעבור דרכם. לכל אדם יש את הפירצה שלו, בה נהג לבצע את
הטקס של החזקת הגדר לחברו, כמו אחים בשדה הקרב, זה עובר ומיד
מחזיק, מבפנים, את הגדר כדי שחברו יעבור. לכל אדם יש את הפירצה
שם נהג לעבור לאו דווקא מתוך רצון לקצר דרכו, אלא מתוך
עיקרון.
וכי מי מאיתנו לא מכיר את ההרגשה של מעבר הפירצה ? אתה מרגיש
מלך השכונה. רק אתה יכול להגיע מרחוב אברמוביץ אל רחוב שפירא
מבלי לעבור ליד המכולת של סרג'ו. נדמה שרק אתה מכיר את הפירצה,
שלא חוסכת מרחק רב אבל מעניקה אושר. אושר אמיתי.
וכעת, יום הכיפורים, שבת בצהריים, גיליתי שמישהו חסם לי את
הפירצה. הגדר המסועפת איננה כשהייתה. משהו חסר בתמונה הזו של
גדר שלמה נפרשת לאורך ולרוחב. חסרה לי הפירצה. ונדמה לי כי בלי
הפירצה הגדר איננה שלמה. ומה שהדאיג אותי בעיקר הייתה העובדה
שהבנתי שצומח פה דור שלא ידע פירצה. ילדים בכיתות  א' עד ו',
צועדים יום יום מרחוב אברמוביץ אל רחוב שפירא בלי לדעת שהם לא
חייבים לעבור ליד המכולת של סרג'ו. הם לא יודעים שיש פירצה,
אמרתי בקול, והוספתי כמבין את התנגשותו של ההווה בעבר, הם לא
יודעים שאי פעם הייתה פירצה.
ביום הכיפורים, שבת בבוקר, ילד בן שלוש עשרה וחודש החליט לעשות
מצווה. האצתי צעדיי בכיוון ההפוך. חוזר בחזרה את הדרך שכבר
עשיתי. בית הכנסת יחכה, יש דברים חשובים יותר חשבתי לעצמי.
כשהגעתי את ביתי הייתה לי תוכנית פשוטה. אני אעשה את הילדים
האלה מאושרים יותר. אני אהיה זה שבזכותן ידעו מהי פירצה.
ניגשתי אל ארון הברזל הכסוף של אבא. הוצאתי ממנו שני פליירים,
ליתר ביטחון, סוגר אותו אחריי בשקט בשקט. מוכן למצווה הקטנה
שלי חזרתי לכיוון בית הכנסת דרך בית הספר שעומד לזכות בפירצה
משלו.
לא התקשיתי במלאכת החיתוך. כמה שניות, אולי דקה, והנה עומדת לה
פירצה לתפארת. את כל מה שידעתי בילדותי והילדים חסרו עד עתה
השלמתי במחי הפלייר. פירצה. אז ככה מרגישים המלאכים, חשבתי
לעצמי. אושר וסיפוק אמיתי.
אני מביט בעירית. היא קשובה אליי ונראה לי שאני מעניין אותה.
אני ממשיך את הסיפור, לא לפני שאני מחייך אליה. חיוך קטן.  
כשהגעתי אל בית הכנסת הייתי סמוק מגאווה. את הדרך אל בית הכנסת
עשיתי, אם זכרוני אינו מטעה אותי, תוך ריצה וקפיצות, לסירוגין.
כל כך גאה הייתי על המצווה הקטנה שעשיתי ביום הכיפורים. הרגשתי
בוגר. סוף סוף אני בוגר.
היה זה יום שבת, ותפילות החג היו ארוכות מן הרגיל. קהל רב
המתין מחוץ לבית הכנסת. ילדים, נערים וסביהם, אבות וחבריהם
התגודדו ודיברו ביניהם. מכיוון שסבלנותי עוד מעט פקעה, נעמדתי
במרכז, מגביה עצמי ככל האפשר. "שימו לב" אמרתי "כל מי שרוצה
להגיע מהר הביתה אחרי התפילות, יכול לקצר דרך שלמון". הקהל
הביט בי בעיניים משתוממות. "חידשתי את הפירצה. כרגע עשיתי
פירצה בגדר של רחוב אברמוביץ" הכרזתי בגאווה.
שקט השתרר בקהל. מבטי האנשים, אבוי, היו קשים ולא אסירי טובה
כשציפיתי. "פרחח, על ל"ט אסורות - שמעת ?" צעק אדם. "יום כיפור
היום. יום כיפור." אמר אחר, "והילד החוטא הזה עובר עבירה שלא
תיסלח ועוד מכריז על כך ברבים".
את ל"ט האסורות, הלא הן שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת - לא
הכרתי. גם יום כיפור, בשבילי, היה יום חופש מבית הספר ולא
יותר. לא ניסתי לבצע שום עבירה. לא ידעתי על מגבלות היום
הקדוש. כל רצוני היה לעשות מצווה. לפרוץ פירצה בגדר לילדי בית
הספר. רק אחרי שפרצתי את הפירצה חשבתי גם על המתפללים, כוחם
חלש בשל הצום, ושמחתי כי גם הם יכולים להיעזר בפירצה שלי. אך
אף אחד מן מאנשים שבקהל, לא התחשב ברצוני. המעטים שדיברו,  כעת
אני יודע שהיו אלה מעטים בלבד, העלו דמעות בעיניי. הבטתי אל
על, מבקש סליחה על הטעות שעשיתי. יום הכיפורים הראשון שלי
כבוגר, ואני בוכה כמו ילד קטן. כולם מסתכלים עליי ולא איכפת
לי. אני ממשיך לבכות  כמו ילד.

ערב יום הכיפורים היום. אני יושב על הספסל מול חבורה שקטה של
זקנים, מביט לכיוון המזרקה. חבורות, חבורות יושבים ומחליפים
חוויות, סיפורים רעיונות וביקורות על עולם ומלואו. עשר שנים
חלפו מאז אותו יום הכיפורים ונדמה לרגע כי חיים שלמים חלפו.
בוא, נעשה טיול קטן, אומרת עירית ומושכת אותי ביד. בוא.
אני נפרד לשלום מחבריי, מנפנף בידי לכמה חבר'ה, יודע שבשנה
הבאה כנראה ניפגש כאן שוב. במזרקה. אנחנו מתחילים ללכת. רחוב
הרצל התרוקן במעט, אך מול התחנה המרכזית יש עדיין אנשים. עוד
מעט פותחים את התחנה המרכזית החדשה. מעניין מה יהיה כאן.
מעניין מה יקרה לתחנה של שלוש מאות שבעים ואחת בה עמדתי כל
בוקר יום ראשון, ממתין לנסוע אל באר שבע, חזרה אל הצבא. מה
יקרה לפלאפל של יוסי.
הסיפור שלך היה ממש יפה, אומרת עירית.  אנחנו ממשיכים ללכת,
חולפים על פני נוף מוכר. הנה החנות הזו, והנה כאן היה בית
הקולנוע הישן. עירית מסמנת עם ראשה, הטייה קלה ימינה. אנחנו
פונים ליד מרפאת אגוזי, מתחילים לחזור לכיוון המדרחוב והמזרקה.
וחבורה שקטה של זקנים.
תראה, היא אומרת, מדהים כמה השקט יכול להיות מפחיד. הרעש,
מטריד ומציק, אבל אתה יודע שאתה בסביבה מוכרת. מכוניות, עשן,
כלום לא יקרה לך. אתה בטוח. אבל עכשיו, כאילו עוד רגע יהיה רעש
עצום, עוד רגע יתחיל המבול הגדול. השקט מעיק. אני שונאת שקט,
אומרת הבחורה היפה הזאת שלידי, השקט מפחיד אותי. עירית מפסיקה
ללכת, נעמדת ומביטה בי. אני נעמד ומביט בה, בחזרה. כבר נהיה
מאוחר, עירית אומרת, אז אני אפסיק לקשקש. בוא, נחזור לספסל
שלנו ואתחיל לספר לך. הרווחת את זכות ההאזנה. עכשיו תורי
לספר.
המשכנו ללכת בכיוון המדרחוב, דרך רחוב מוהליבר. ירדנו מהכיוון
ההפוך לכיוון ממנו יצאנו, מתקדמים אל  הספסל שלנו. השעה הייתה
בסביבות חמש בבוקר. ראשוני המתפללים כבר הלכו ברחובות, בדרכם
ליום ארוך של תפילות בבית הכנסת. עירית ישבה צמוד אליי, במרחק
ממנו יכולתי להריח את ריח שיערה. כל כך רציתי להושיט יד וללטף
את ראשה. הרגשתי שכל העולם, כל מה שאני צריך וקיים בשבילי נמצא
איתי שם. על הספסל. חשבתי על כך שעירית, זו שנעצתי בה עיניים
כל כך הרבה זמן, יושבת לידי, ופתאם לא רציתי שהחלום הזה
ייפסק.

עירית נשענה לאחור. היא התחילה לדבר, ואני הרגשתי שוקע בתוך
הסיפור שלה, בתוכה. כאשר אתה רץ, או הולך, אמרה עירית, המחשבות
הפחות חשובות נעלמות להן מאחור, בדרך שאתה עובר, נותרות
מיותמות היכן שנעליך פסעו. ככה סבא סיפר לי פעם, כשהייתי קטנה.
הוא עצמו היה אצן הרבה שנים, עוד בליטא, ולכן האמנתי לו שהוא
יודע על מה הוא מדבר. כשהייתי ילדה קטנה והלכתי לים בימי שבת
עם אמא ואבא והחברים שלהם, הייתי מנסה למצוא לי כמה מחשבות.
הייתי נצמדת אל מישהו שרץ, מנסה לעקוב אחרי צעדיו, להתחקות אחר
קצוות נעליו. כאשר הרגשתי, לפי תחושת בטן פנימית, שזהו הרגע
המתאים, הייתי ניגשת אל פסע, אל צעד שחתמה סולייתו, ומחפשת לי
שם איזושהי מחשבה. לא היה איכפת לי שהיא מחשבה נטושה, זניחה,
שולית של מישהו אחר. בשבילי אפילו מחשבה שולית, פחות חשובה
מסקרנת אלפי מונים מהחול והמלח שבמים המזוהמים עד לכדי גועל
נפש. הבטתי בעירית, נדהם מגילוי הלב שהיא חולקת איתי. היא
המשיכה, בלי לשים לב למבטי ולעיני שהחלו אט, אט, לקבל מבט
שונה. הילדים קוראים לזה 'להידלק', המבוגרים טוענים שזו אהבה.
אני יודע שזה היה מבט לכיוון עירית, הבחורה הכי מדהימה שהכרתי.

עירית המשיכה בסיפורה. לא רציתי לבנות ארמונות בחול, אמרה, לא
רציתי לחפור תעלות  ולרפד אותן בצדפים. לא מעניין לשחק מטקות
עם דנה הבת של החברים של אמא ואבא. היא קטנה, לא יפה ומחטטת כל
הזמן באף. אני, מצידי, העדפתי לחפש מחשבות של אנשים אחרים,
אפילו אם הן פחות חשובות.
סבא כבר מת מזמן. אני הפסקתי לחפש מחשבות לא חשובות בצעדים
שהותירו אחרים על החוף. אבל סבא צדק. כאשר אני רצה, מה שלא
חשוב - לא שורד בקצב הריצה. מה שנותר בראש - כנראה זה מה
שחשוב. אם התחלתי את הריצה, כשבראשי דאגות סתמיות ועניינים
פעוטים, לאחר חמישה, שישה קילומטר אני כבר ממש...יודעת מה אני
רוצה. המחשבות כמו מתבהרות להן, מתמקדות.
השעה הייתה כבר תחילתו של בוקר. השמש כבר האירה, וריחו של יום
חדש עמד באוויר. למה את מספרת לי את כל זה עכשיו, שאלתי את
עירית.
סבא מת ביום כיפור לפני עשר שנים, בדיוק, ענתה לי. רק צדיקים
מתים ביום כיפור אמרה לי אמא, אחרי שסיפרה לי שהוא נפטר. ואני,
ילדה קטנה ונאיבית, הלכתי יומיים שלמים בחצר של סבא וסבתא,
מחפשת את המחשבות האחרונות של סבא. במשך כל אותו יום כיפור
הסתובבתי בחצר, בגינה, בשכונה  וליד הכביש. רציתי לדעת מה סבא
חשב עליי לפני שמת. כשנגמר הצום, ונשמעה התקיעה בשופר, עשרות
אנשים מיהרו הביתה מבית הכנסת. כולם עברו על הכביש, בגינה, ליד
החצר, ממהרים, לא מסתכלים למטה, אולי הם דורכים, בטעות, על
איזו מחשבה של איש זקן. רק אני, אמרה עירית, עמדתי ובכיתי.
ידעתי שכבר לא אמצא את המחשבות של סבא שלי. ידעתי, שאולי,
מעולם לא היו מחשבות כאלה אבל ניסיתי, בכל זאת להאמין. קיוויתי
שאולי    יש עולם הבא, ושם, סבא והמחשבות שלו יחכו לי.
עירית הסתכלה עליי, ואחזה בידי. היום, כשהלכנו לטייל, אני
ואתה, שמעתי אמא מספרת לילדתה את הסיפור. כאשר את רצה או
הולכת, אמרה האם לביתה, המחשבות הפחות חשובות נעלמות להן
מאחור, בדרך שאת עוברת, נותרות מיותמות היכן שנעליך פסעו. ואז
הבנתי, אמרה עירית. זה היה סתם סיפור, לא יותר. סיפור.
הסתכלתי על עירית. השעה הייתה כבר כמעט עשר בבוקר, יום
הכיפורים.
את חושבת שזה מוזר שדווקא מה שאני זוכר מימי הכיפורים שעברתי
זה פלייר ? מה עם כל התפילות, הצום, התענית שאני לא מייחס להם
חשיבות בכלל. בשבילי, יום הכיפורים זה רק פלייר, והרבה דמעות
בחצר בית הכנסת, אמרתי. ואני זוכרת את סבא, אמרה עירית, את
חוכמתו ואת עצתו. אני זוכרת שצריך, לפעמים להביט לאחור לבדוק
את מחשבותיך, גם אם הן אינן נופלות להן. עריכת חשבון נפש עם
עצמך, יומיום. כמו ביום כיפור.
יום כיפור הוא חג כל כך יהודי כבר כל כך הרבה שנים, אמרתי
לעירית, ואנחנו, מה נספר לילדינו שישאלו אותנו מה זה יום
הכיפורים ? אי אפשר לגדל ילדים על פלייר ומחשבות בחול.
אז נספר להם על היום, אמרה עירית. נספר להם על מה שעבר עלינו
היום. אני חושבת שאת היום אזכור במשך עוד הרבה ימי כיפור
בעתיד. אני הולכת הביתה, חמוד.
הופתעתי. מה איתנו, שאלתי את עירית. אני מאוד נהניתי מחברתך.
לא נהנית להיות איתי?
למה אתה חושב שלא נהניתי להיות איתך, שאלה עירית. אם אתה רוצה
לדעת אם להתקשר אליי מחר, תסתכל לאחור, בדרך שעברנו, תבדוק
במחשבות שלי - ותדע. אבל אם אתה כמו שאני חושבת שאתה, אז לא
תצטרך להסתכל ולחפש. ביי חמוד.

השעה הייתה עשר בבוקר, יום הכיפורים. נפרדתי מעירית לשלום
וידעתי שלא יעבור זמן רב עד שאפגוש אותה שוב. פחות מארבע שעות
לאחר מכן הקריין ברדיו הודיע שפרצה מלחמה. ואני, חשבתי רק על
עירית. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר מאשר עירית. בזמן
המלחמה, בכל הקרבות, ליד כל ההרוגים, בתוך כל האבק שעטף אותי
והדם שזרם לידי וכל מה שחשבתי עליו זו עירית.

חזרתי הביתה מהמלחמה. מישהו סיפר לי שפורסמה בעיתון מודעת אבל
על מותה של עירית.
לא ראיתי את עירית מאז, לא שמעתי דבר על קיומה. לילדי, אני
מספר שכאשר אנו רצים, המחשבות הפחות חשובות נעלמות להן מאחור,
בדרך שאנו עוברים, נותרות מיותמות היכן שנעלינו פסעו. ובכל
שנה, כשהם שואלים אותי על יום כיפור, אני מספר להם שלפני
המלחמה, כמה דקות לפני המלחמה הייתה לי אהבה גדולה שהתחילה.
התחילה, ופתאום, נ ג מ ר ה . . . . .