גשם, מטר דק עוטף אותי. יושבת בחוץ ונשטפת מזעם החטאים. תאוות
בשרים. הגיע תורי להיות לבד, לבהות בגשם שנשטף ברחובות, בריחות
של אחרי ולהנות ממתיקות הגעגועים on memory lane. צעדתי בשדרה,
כל ספסל שעברתי נחרט ע"י זכרון. בין אם זה ישיבה עליו ושיחה על
חתונה שלעולם לא תתקיים, או על כמה שהחיים מעוותים, אחרי סקס
בוער. כל ספסל ייצג זכרון שנחרט במוחי, כמוך. אתה בחיים לא
תעזוב אותי. כמה אגואיסטי מצידי לרצות אותך לעצמי כי עיצבת
וחרטת בדמותי. כשראיתי אותך באוטובוס דופק עז אחז בי, לרגע
רציתי שתצעק שאתה עדיין אוהב אותי. אני רוצה שתישן בחלק של
במיטה ותפחד לזוז משם ולהחתים את חלקי, כמוני. אני רוצה שתזכר
בי כשתעבור ברחוב ותשמע שיר מטאליקה, כמוני, כי שום דבר כבר לא
משנה. אני רוצה שתוריד דמעה כשאדם יגיד מילה עליי, כמו שאני
עלייך. שנה. אני אפילו לא מסוגלת לבכות בגללך, גנבת עוד דמעה,
אחת מיותרת כשהכרחתי את עצמי לא לאהוב אותך יותר. אני רוצה
שתזכר בי כשמישהי תשכב איתך, עיניי יופיעו מולך בכל עוצמתן
הירוקה ותקבל נוסטלגיה רחוקה על ימים ששכבנו עירומים על מיטתך,
אנוסים פיזית כי השקענו אחד בשניה באותו אקט נפלא. היום,
כשתעצום את העיניים, תפחד. תזכר שאיבדת מלאך, שאהב אותך כל-כך,
שהסיר מזמן כנפיים. שאיבדת אותי למען אורות רחוקים. היום, אף
אחד לא יבין, שוב, מה מצאתי בך. ושוב, אסביר שהיינו מאושרים
ויגידו שהייתי אומללה איתך, ושוב אגיד שככה זה בחיים מתאהבים
באנשים הלא נכונים. שוב, אביט בתמונתך שכבר נעלמה מול עיניי
ואבין, החלל שנוצר בגללך לא ייעלם. היום, אתה מת. קברתי אותך
לצד אחרים, יחד עם דמעות.
ממשיכה לטייל on memory lane.