[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"תן לי סיבה טובה אחת להאמין לך! מה גורם לך לחשוב שתתחמק מזה
בקלות שכזו? ", אמר מלווין בקול מרוגז. אני כמובן מנסה להתגונן
ועוד על לא עוול בכפי,
"לא לא, רק רגע, תן לי להסביר", אמרתי.
מלווין פשוט לא רצה לשמוע. וההמשך ידוע לכל. כמה קללות פה, כמה
צעקות שם, מלווין שולף אקדח, יורה לי ברגל השמאלית ומשאיר אותי
המום ומדמם.
כל זה קרה ממש מזמן אך אפשר לומר שזה המאורע ששינה את חיי מקצה
לקצה.
לאחר שנוריתי בירך נלקחתי לבית החולים, ושם, בגלל רשלנות
הרופאים, נאלצו לכרות את רגלי השמאלית מאמצע הירך ומטה. התקינו
לי תותבת מעץ ונדרשו לי חודשים על גבי חודשים של אימונים
והסתגלות למצב החדש והזר - מהבחינה הפיזית ולא פחות מהבחינה
הפסיכולוגית.
בזכות מומו, עורך הדין החלקלק שלי, תבענו את בית החולים וזכינו
בפיצויים בסכומים שבקושי ידעתי שקיימים.
הדבר המצחיק בכל הסיפור הוא, שבסך הכל, מלווין חשב שגנבתי לו
שקל מהטיפ שהוא השאיר למלצרית בפאב שהיינו בו באותו הערב.
אני בטוח שמלווין ממש היה מצטער על זה היום אם הוא היה פחות
שיכור בכדי לראות את המיני-ואן הכסוף ששיטח אותו לצד הכביש,
משאיר אותו שותת דם.  
אבל באמת שלא בזה מדובר, אני לא ממורמר, בדיעבד אני אפילו שמח
שזה קרה, ובעצם, כאן הסיפור רק מתחיל.

יום אחד, תוך כדי צעידה שגרתית במעלה הרחוב הקטן בו אני גר
(אני אמור ללכת קצת בכל יום כדי שהשרירים יפעלו ויתרגלו למצב ,
למרות שחלפו לא מעט שנים זה עדיין עושה לי טוב), עברה מולי
בחורה יפה. לא סתם יפה אלא יפה כזאת שאתה לא יכול לתת לה לעבור
על פניך מבלי להביט לאחור ולהסתכל בה עד שיצאה משדה הראייה
שלך.
אני לא יודע מה נפל עלי באותו היום אבל פתאום הרגשתי שאני יודע
מה אני צריך לעשות.
"אהה.. סליחה..", אמרתי לבחורה היפה בקול חלוש ושלחתי לעברה
חיוך מבויש. היא נעצרה מולי והסתכלה עלי במבט של: "נו אם כבר
עצרתי אז אולי כבר תגיד את מה שרצית". ניכר היה שהיא ממהרת
ולכן לא רציתי לעכב אותה יותר מדי.
אני לא יודע למה זה תמיד קורה לי, מין ביש מזל שכזה. דווקא
עכשיו שלקחתי קצת יוזמה, סוף סוף גם פעלתי ולא רק דיברתי.
"אוי אני מרגיש מוזר", פלטתי, והרגשתי בנטייה לא ברורה של כל
הגוף שמאלה ומייד קול פצפוץ עז. הדבר הבא שאני זוכר הוא את
עצמי בבית חולים ומומו לידי. הוא הסביר לי שהתותב הזול שקנינו
מחברת ת.ז.א. תותבים בע"מ נסדק כנראה במהלך כל ההליכות ונשבר.
"אז איך לעזאזל הגעתי לפה?", שאלתי. "באמת שאני לא יודע", ענה
מומו, "אבל אמרו שהתעלפת ואיזו בחורה בשם ג'ולי הביאה אותך לפה
חסר הכרה עם מצח פתוח..."
התעצבנתי אז כל כך כי באמת חיבבתי את הבחורה הזאת, ג'ולי, או
איך שלא קוראים לה.
כשהשתחררתי משם הלכנו אני ומומו לקנות לי תותב חדש ואיכותי
יותר מקודמו וגם הגשנו תביעת פיצויים מחברת ת.ז.א. תותבים
בע"מ. זה עסק ממש לא רע כל הפיצויים האלה, אני לא מתאמץ ולא
עושה כלום והכסף פשוט זורם.
החיים היו נינוחים וחסרי דאגות אבל משהו בסגנון החיים הזה כבר
התחיל להציק לי. זה זמן רב שלא עבדתי. זה לא שהייתי צריך את
הכסף וזה לא שרציתי לעבוד אבל באמת, בנאדם צריך משהו בחיים,
צריך להיות במסלול, צריך משהו שידחוף אותו הלאה. משהו.

לילה אחד היה לי חלום.
בחלום ישבתי על כיסא נדנדה בגן מקסים. הייתי לבד. זה היה מקום
מאוד מיוחד, מין גן עדן קטן.
התחלתי להתנדנד ומצאתי את עצמי מגלף עם סכין חדה בבול עץ. מגלף
ומגלף והצורה שמתחילה להיווצר שם היא של רגל, מאמצע הירך ומטה.
מגלף ומגלף וכשהרגל הייתה מוכנה הבטתי מטה וראיתי שבאמת - חסרה
לי רגל. מייד התקנתי את הרגל שגילפתי למקומה אבל שמתי לב שהרגל
שגילפתי הייתה רגל ימין ואילו זו שחסרה לי היא רגל שמאל, וכך
נוצר מצב שהיו לי שתי רגליים ימניות. לא שזה הטריד אותי במיוחד
אבל כשירדתי מהנדנדה היה לי קצת קשה ללכת.
הכל היה כל כך פסטורלי. מה שמסביר את הפתעתי כשראיתי איש לבוש
שחור מגיח מאחורי עץ הבננות, משום מה ידעתי ששמו הוא טוני.
לפני שבכלל הספקתי להבין הוא כבר היה לידי.
טוני התכופף אל רגלי הימנית, זאת שהייתה עשויה עץ, ופתח את
המגירה.
אני לא זוכר שגילפתי בתוך הרגל מגירה, במצב נורמלי לא הייתי כל
כך מופתע אבל אני נשבע שלא אני גילפתי את המגירה.
בכל אופן, טוני דחף פנימה משהו ואז בום... התעוררתי.
התיישבתי על המיטה והבנתי שזה נכון, באמת כל אחד צריך משהו
שיתן לו תוכן בחיים.
אחרי החלום ידעתי זאת - ומייד רשמתי לי בפנקס שלא אשכח.
כן, לפעמים אני כותב בפנקס כל מיני רשמים ורעיונות, זה בעצם
כמו יומן רק יותר מתוחכם.
כתבתי כך: "רגל מעץ יכולה להיות מאוד מציקה. ממש קשה להתרגל
לרעיון שמשהו זר מחובר לרגל שלך ואתה אפילו לא יכול להרגיש בו
ולהפעיל אותו. אבל לפעמים אני חושב  שרגל כזו יכולה להביא גם
תועלת, ואם אמצא איך - אהיה המאושר באדם."
שמתי את הפנקס בחזרה על הכוננית וחזרתי לישון.

היום לא הייתי בכלל חושב לעשות את מה שעשיתי אז. אבל הייתי איש
צעיר עם ממון רב ושעמום רב יותר. וחוץ מזה -  לא היה לי משהו
טוב יותר לעשות.
בלילה שאחרי החלום יצאתי לחפש את טוני. אבל איך מוצאים אדם שלא
פגשת בחיים ואתה לא יודע בכלל אם הוא בכלל קיים בתוך עיר של 20
מיליון תושבים?
זה כמו לחפש גרגיר של שומשום שכתבת עליו את השם שלך, בתור חדר
ענק מלא גרגירי שומשום ואתה בכלל אלרגי לשומשום ו......
במחשבה שניה זה לא בדיוק אותו הדבר. אבל זה ממש קשה!
פעם אמר לי מישהו שכל החלטה שאתה מקבל נובעת מבחירתה. כלומר -
תמיד יש לך אופציה לעשות או לא לעשות ואתה מחליט במה לבחור, גם
אם בכלל הרעיון לא היה על הפרק לפני כן. אבל האמת שזה פשוט
בולשיט. זה לא שהיו לי אופציות ללכת או לא ללכת לחפש את טוני -
פשוט החלטתי לעשות כך.
החלטתי לחפש אותו קודם בחנות לפירות הטרופיים. הייתה לי הרגשה
שאמצא אותו שם, למרות שהיא מרוחקת מאוד מהמקום בו אני גר.
נאלצתי לנסוע בתחתית.

בתוך הרכבת התחתית תמוד יש מין צפיפות מחניקה כזאת ואף פעם אין
מקום. למזלי נסעתי בשעה לא עמוסה במיוחד.
למרות הרגל שלי הקדמתי את האיש הזקן שעמד לפני והתיישבתי במושב
הפנוי האחרון שהיה בקרון.
יכול להיות שהייתה זאת יד הגורל או יכול להיות שהיה זה סתם
מקרה, אבל ברגע שהתיישבתי קלטתי את הבחורה הזאת גו'לי, יושבת
בספסל במרחק כמה מטרים מולי.
היא נראתה הרבה יותר יפה מאשר בפעם הראשונה שראיתי אותה ואמרתי
לעצמי שהפעם אני חייב להגיד לה משהו.
"תראי! קניתי תותב חדש!", קראתי אליה והצבעתי על רגלי כשאני
מניע אותה לצדדים.
אוי אלוהים איזה פוץ אני, קניתי תותב חדש??, אני אמרתי את זה?
ג'ולי קמה מהמושב ומייד עט עליו הזקן החמדן שעקפתי מקודם
והתיישב עליו בפראות ובתרועת ניצחון. להפתעתי הרבה ג'ו'לי
התקדמה לכיווני ונעצרה ממש מולי. לא היה ממש חם אבל התחלתי
פשוט להזיע.
"אני פשוט מתה על גברים עם תותבים", היא אמרה, "זה כל כך
סקסי".
"ב..באמת?" גימגמתי. "מאוד", היא השיבה בקול נשי עמוק. הרגשתי
תחושת הקלה ואפילו המחנק בגרון נעלם.
מאוחר יותר, לאחר שיחה קצרה אך ממצה, מצאתי את עצמי מספר לה על
החלום, על טוני ועל כל הסיפור. מאחר והיה זה היום החופשי של
ג'ולי, היא הציעה, ואני נשבע שלא רמזתי על כך, לבוא איתי
ולעזור לי לחפש את טוני.
ירדנו בתחנה בקצה העיר. זה אזור מאוד צפוף ועמוס בשווקים
ססגוניים. בדיוק כמו שאני אוהב.
התחלתי ללכת וידעתי בדיוק לאן - הפירות הטרופים של ז'אן. ג'ולי
הלכה כמובן לצדי.
זה פשוט הדבר הכי מגוחך ששמעתי בחיי - עיר כזאת גדולה שיש בה
רק חנות אחת לפירות טרופים. אם לא הייתי מחפש את טוני זה בטח
היה מציק לי כי אני ממש אוהב את הפירות האלה.
החושים שלי צריכים להיות ממש ממש טובים, כי ברגע שנכנסתי קלטתי
את האיש השמנמן לבוש שחור שבדק את האננסים.
"טוני", קראתי, אבל אף אחד לא הסתובב. לא האיש בשחור וגם לא אף
אחד אחר בחנות.
התקרבתי אליו ממש וקראתי בקול: "טוני!" ואז הוא הביט בי במבט
חודר ואמר: "קוראים לי כהן, אני חושב שאתה מבלבל אותי עם מישהו
אחר."
"אני לא חושב!", אמרתי לו בתוכחה, הפשלתי את מכנסי והצבעתי על
התותבת.
כהן נבהל מאוד. לא עד כדי בעתה אבל מספיק כדי לשמוט את האננס
הנאה שהחזיק בידו.
"לך מכאן סוטה, תעזוב אותי!", אמר כהן ומיהר לצאת מהחנות.
בעל החנות ביקש אותי ואת ג'ולי לעזוב בטענה שאני מבריח לו את
הלקוחות, אז בלית ברירה יצאנו.
הייתי ממש מאוכזב. ג'ולי ניסתה לנחם אותי שאולי נמצא אותו
ושכדאי לחפש בעוד מקומות. כמובן שידעתי שזאת שטות גדולה, הרי
כל החלום הזה היה שטותי. לא היה ולא יהיה טוני.
הוצאתי את הפנקס ורשמתי: "אני לא יודע למה ציפיתי. מה כבר אפשר
לעשות עם רגל מעץ. לא היה ולא יהיה טוני."

אני וג'ולי טיילנו מעט ואז חזרנו אלי הביתה כשהיה כבר ערב.
עשינו קצת סקס והלכנו לישון.
בבוקר שלמחרת קמנו וחזרתי לשגרה הקודמת שהפכה פתאום לנפלאה
כשהפעם ג'ולי הייתה לצדי. כנראה שהיא הייתה הדבר שנחוץ לי
בחיי.
כשאכלנו את ארוחת הבוקר פתאום שמתי לב, הייתי בשוק. יש לי ברגל
מגירה קטנה מעץ שנפתחת ונסגרת, כזאת חמודה.
צבטתי את עצמי כדי לוודא שזה לא חלום אבל לא הרגשתי את הצביטה.
הסתכלתי על עצמי צובט פעם נוספת את רגל העץ שלי והסמקתי. צבטתי
את הרגל השנייה וזה באמת לא היה חלום.
מה קורה פה, איך לעזאזל זה קרה? מה? למה? ואז הבנתי...
"אוי ג'ולי, חמודה, באמת שלא היית צריכה...", אמרתי לה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עובדה: השמיים
כחולים.
עובדה: בישראל
יש כשישה מיליון
אזרחים.
עובדה: מים
מורכבים מחמצן
ומימן.

האיציקלופדיה
בליטניקה ואילנה
דיין ברגע של
חלטורות הדדיות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/8/01 1:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ויל בון

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה