אני שומר על המסך תמונות שהורדתי על הקיבוץ, מסדר אותן אופקית
אחת מתחת לשיניה, רק שיהיה לה נוח להביט, מפנטז על לגור שם
איתה.
דפיקות בדלת... נכון שאין כבר דפיקות לב... בכל זאת שנה... אבל
עדיין, חיוך נעים של ציפייה.
היא נכנסת כמו נפיחה שפורצת אל העולם המופתע ואני? אני עם הזמן
כבר למדתי להתפשר, אז על חיבוק או נשיקה ויתרתי... אבל היא
אפילו לא מביטה בעיניי.
"אני מה-זה צריכה פיפי," נעלמת במסדרון, ספק זוכרת שעיניי
חומות.
מורידה את המים ומספיקה להוציא עוד נפיחה טורדנית לחלל החדר
"שמת לו אוכל"?
אני לא עונה, מגרד את תכולת השימורים לכלי פלסטיק.
נשכבת על המיטה, מפנה גב עייף של מובן מאליו "לא חיבקת אותי
אתמול, למה לא חיבקת?"
ואני? מנסה לפשפש בתת מודע, נלחם בזיכרון הרעוע שנחלש עם השנים
והמריחואנה.
"אמממ... אני באמת לא יודע." ממשיך לחטט בחוטי האתמול.
"בזמן האחרון אתה לא מחבק." שתיקה.
"טוב אני כבר מוותרת על מקלחת." עוצמת עיניים, אפשר לחשוב
שראתה משהו כשהיו פקוחות... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.