עוד יום שגרתי. הלכתי כרגיל למשרדי בבנין תפוחית. משרד המנכ"ל,
לא סתם. יש 4 משרדי מנכ"לים בתפוחית, אחד מאובק ולא בשימוש כבר
שנתיים, של המנכ"ל עמית אשכנזי שטס לשליחות באן ארבור, מישיגן.
איתמר ויונתן נוימן הם המנכ"לים האחרים. נכנסתי למשרד, קראתי
אל המזכירה "קפה, 2 סוכר" ומיד חזרתי בי. אני לא סובל קפה.
פתחתי את מגירת השולחן שלי, הוצאתי את לוח השידורים. שיניתי
פה, הוספתי שם, ביטלתי מהדורת חדשות לטובת תוכנית דוקומנטרית
על הלהקה המצליחה "כפכפג'יפע". קראתי למנכ"ל נוימן איתמר
למשרדי. אמרתי לו: "צריך להוסיף תוכניות, הרייטינג ירד בשבוע
האחרון ב-%7." הוא ענה: "צריך להמציא משפט מתוחכם, מבחינה
פרסומית, משהו כמו tasty toast רק עם תפוח." צודק. אין לי
רעיון.
מנכ"ל נ. איתמר חזר למשרדו. קראתי למנכ"ל נוימן יונתן. לאחר
שהוא נכנס לחדרי ווידאתי שהדלת נעולה ולחשתי אליו: "צריך להשיג
את הקלטת." בתגובה הוא אמר: "איזה קלטת? של ה-..." "-שתוק!
אסור שהוא ישמע!" קטעתי אותו. "כן, הקלטת הזאת, אבל אסור שנ.
איתמר ידע... זה מסוכן. בשביל להעלות את הרייטינג אנחנו צריכים
להעלות את הקלטת לשידור. צריך לעשות פרסומות ל'הפתעה'. נגיד
שזה פרוייקט שסמנכ"לית גרינברג ליהי אחראית עליו," הסברתי לו.
הוא הסכים והלך למשרדו.
אני הייתי האחראי להשגת הקלטת מהחדר של מנכ"ל נוימן איתמר. היה
מבצע קשה ומסוכן, והוא מפורט במקום אחר, אבל בסופו של דבר
השגתי את הקלטת. שמתי אותה לשמירה אצל סמנכ"לית גרינברג, כי אם
יוודע לסמנכ"ל נ. איתמר שהקלטת חסרה הוא ישר יחשוד בי או
בסמנכ"ל יונתן.
הסתגרתי במשרדי וחשבתי מה לעשות. בסוף החלטתי על ישיבה סודית
של מנכ"ל נוימן יונתן, סמנכ"לית גרינברג ליהי ואנוכי. אה, כן,
גם המזכירה שלי, סתיו בן-עמי, שמתעדת את כל מה שקורה. התכנסנו
כולנו. הצעתי צפייה בקלטת. סתיו לחצה על פליי, ובאותו הרגע
נפתחה הדלת בסערה. מנכ"ל נ. איתמר נכנס. זינקתי לכיוון מכשיר
הוידאו ושברתי אותו. "אנחנו צריכים מכשיר חדש, לא?" הצדקתי את
עצמי. נ. איתמר אמר בעצבים: "מה זה פה?! ישיבה?! ולא הזמנתם
אותי?!" -"אה... כן... ידעתי ששכחנו מישהו... אבל לא הייתי
בטוח מי... ארגנתי ישיבה בנושא... אמ...ה...מממ...מכשירי
הוידאו המיושנים!" אמרתי. ליהי ויונתן אישרו את דברי.
"טוווב...אבל אני חושב שלא צריך להחליף אותם... בכל זאת קנינו
אותם רק לפני חודש... אולי כדאי שתנוח קצת. הלוח שידורים קצת
בילבל אותך," אמר איתמר ויצא מהחדר.
יונתן, ליהי ואני הסתכלנו אחד לשני בעיניים, מבינים שזה היה
קרוב. קרוב מאוד. יונתן וליהי הלכו כל אחד למשרדו. סתיו הלכה
לשולחנה. כשראיתי שאין אף אחד בסביבה פניתי אל מכשיר הוידאו
השבור. בטח שאני זוכר שקנינו מכשירים לפני חודש, אני בחרתי את
הדגם. פירקתי את שני חלקי הוידאו השבור אחד מהשני. הוצאתי את
הקלטת. מזל, היא בסדר חוץ משריטה קטנה.

יום למחרת, בבוקר, ישר נכנסתי לחדרה של סמנכ"לית גרינברג.
הקלטת הייתה על השולחן. חטפתי אותה מהר משם והחבאתי אותה
מאחורי הדלת.
הלכתי לחדר העריכה. בקשתי לעשות פרסומת ל'הפתעה' שתהיה בשבוע
הבא. לפי לוח השידורים אני צריך להגיש מהדורת חדשות בעוד 5
דקות. הלכתי מהר לחדר ההקלטה. אחד האחראים על החדשות צעק עלי:
"עוד 3 דקות אנחנו בשידור! טוב שנזכרת להגיע!" פיטרתי אותו.
הלכתי לשולחן השידור. נשמע קול האחראי הראשי "3...2...1...on
air!" ואז המילים התחילו לצאת לבד מהפה. זכרתי את הפתיחה
לחדשות בעל-פה. "שלום כאן חדשות תפוחית. אנו שמחים שאתם צופים
בנו." באמת עם הירידות בזמן האחרון ברייטינג, אני שמח על כל
צופה. "הרי החדשות ועיקרן תחילה..." היה משהו על אלימות בבית
הספר "קציר". כתבה על תוכי שיודע להחליק על הקרח. הייתה גם
ידיעה שהגיעה באמצע השידור, פיגוע (עוד אחד!) ב"נס קפה".
סיימתי את החדשות ב"שלום ולהתראות, מקווים שתצפו בנו גם מחר."
זה נכון. באמת אני מקווה שלא יעברו לצפות באחד מהערוצים
המתחרים. הלכתי למשרד. צפיתי בתכנית שהייתה אחרי החדשות, ילד
בחינם. תכנית גאונית. המצאה בלעדית של שלושת המנכ"לים הפעילים
כעת בחברה. ואז הייתה הפסקת פרסומות. הייתה פרסומת ל'הפתעה'.
פרסומת לא רעה, האמת. אני צריך לדבר עם המנכ"לים נוימן על
העלאת משכורת למי שכותב את הפרסומות. אין לי מושג איך קוראים
לו או איך הוא נראה, אבל הוא טוב בפרסומות. לפתע נכנס אליי
מנכ"ל נ. איתמר למשרד. "מנכ"ל שפי," הוא אמר. "מנכ"ל נוימן,"
עניתי לו. "יש לך מושג מה זה ה'הפתעה' הזאת?" הוא שאל. "אה,
זה... פרוייקט של סמנכ"לית גרינברג. היא שומרת את זה בסוד,
ונדע מה זה רק כשזה יופיע בטלוויזיה," עניתי, בתקווה שלא ילך
לשאול אותה מה זה. "טוב... אז נחכה לשבוע הבא." איך שמחתי שהוא
אמר את זה.

עבר שבוע. הגיע היום של ה'הפתעה'. מנכ"ל נ. איתמר לא חשד
בכלום, למזלנו. ישבתי במשרדי. החדר היה חשוך. חשבתי על מהדורת
החדשות שאני צריך להגיש בעוד חצי שעה. יצאתי מהמשרד לכיוון חדר
החדשות. התחרטתי וחזרתי למשרד. ביקשתי שיחליפו אותי חד-פעמית
בהגשת החדשות. גם מנכ"ל וגם מגיש חדשות, עבודה קשה מדי. אז
מנכ"ל נ. יונתן החליף אותי. ואז הגיע החלק הכי נורא באותו יום.
מנכ"ל נ. איתמר התפרץ לחדרי. "איפה זה?!" הוא צעק. "איפה מה?"
ניסיתי להשמע תמים. הוא הסתכל עלי במבט בוחן ולבסוף אמר "גנבו
את הקלטת של הבעע. השומר בכניסה אומר שהוא ראה שתי דמויות
מוזרות בלילה. אין שום סימני פריצה. מוזר מאוד. אתה יודע שאם
לא נשיג אותה עלולה להיות חשיפה של העונה הראשונה... ו... טוב,
גם של הבעע." - "גנבו אותה היום? כלומר, הקלטת הייתה במקום שלה
אתמול?" שאלתי. "כן, בטח. אני בודק כל יום." כמעט צחקתי
מהתשובה שלו. הקלטת לא שם כבר שמונה ימים והוא אמר שהיא הייתה
שם אתמול. אמרתי לו "שב, תרגע, בוא נראה את ה'הפתעה' של ליהי.
היא מיד אחרי החדשות." הדלקתי את הטלוויזיה במשרדי, הצעתי
למנכ"ל איתמר נוימן כסא וישבתי על הכסא שלי. מנכ"ל יונתן נוימן
הגיש את החדשות. זאת הייתה הכתבה האחרונה, על סם חדש, "גז
מנורות". הבטתי בטלויזיה במתח. יונתן סיים את מהדורת החדשות.
הכתוביות כבר רצו. פרסומות. ידעתי מה בא אחרי הפרסומות. הרגשתי
שלא כדאי להיות עם איתמר בחדר מתי שרואים את זה, זה יכול להיות
מאוד מסוכן. לפתע הופיעה על המסך סמנכ"לית ליהי גרינברג. ברקע
היה משרדה. היא החזיקה קלטת בידה. 'רק שלא תסובב את הקלטת
לכיוון המצלמה... איתמר יזהה אותה בטוח!' קיוויתי. ליהי התחילה
לדבר. "כבר שבוע אנחנו מדברים על הפתעה. אתם לא יודעים שמנכ"לי
תפוחית מחכים להזדמנות כזאת כבר שנים." היא הכניסה את הקלטת
למכשיר הוידאו שלידה. "אלו הם צילומים נדירים ביותר." היא לחצה
על פליי. עכשיו באמת הלב שלי דפק. ועל המסך ראו את איתמר
נוימן. שידור תפוחית הראשון, שרק עתה יוצא לאור. לאיתמר היו
תחתונים על הראש. הוא הוציא את שיניו העליונות מחוץ לפיו ונראה
כמו מפגר אמיתי. הוא התחיל לרקוד מצד לצד, לצלילי קלטת "שירי
תשרי". ואז הופסקה המוזיקה. איתמר אמר, תוך כדי צחוק "ילדי
הערבים...עע...שאכלו סוכריות...עע...בעע!" הוא לא יכל להמשיך.
הוא התכוון לומר "ברמדאן", אבל כל מה שיצא מפיו היה בעע. אני
הסתכלתי על איתמר שישב לידי, קיוויתי לטוב. גב הכיסא שלו היה
לכיווני, ולא יכולתי לראות את פניו. "בעע....בעע...בעע", היו
קולות הרקע. כיביתי את הטלוויזיה. איתמר הסתובב אלי, אני מחכה
לנורא ביותר... הסתכלתי על פניו. הפנים שלו האדימו מכעס. הוא
נראה כמו מטורף שברח מאברבנאל מתי שהעבירו את כל החולים לבית
המשוגעים השני, לא זוכר איך קוראים לו. הוא תפס את תעודת
המנכ"ל שלי. אני זוכר שביום הראשון של החברה, כשפתחנו את
הבניין, שמנו לב פתאום שאין תעודות מנכ"ל. כתבתי מהר משהו על
דף, ארבעת המנכ"לים חתמו וצילמנו את זה. העותק המקורי, זה
שכתבתי מספר דקות לפני פתיחת החברה, הפך להיות תעודת המנכ"ל
שלי. זאת הפכה להיות תעודת המנכ"ל הרשמית, ולאחר מכן תעודת
עבודה של כל עובד, רק בנוסח קצת שונה. טוב, אז איתמר תפס את
תעודת המנכ"ל וזרק אותה ישר אל ראשי. הצלחתי להתחמק,
וכשהסתובבתי בחזרה אל איתמר ראיתי פטיש נוחת על הפנים שלי.
בום.

התעוררתי. שכבתי במיטה בביתי. מזל, זה היה רק חלום. התקשרתי
מהר למנכ"ל יונתן נוימן, לבטל את שידור ה'הפתעה' ביום למחרת.
כשהוא ענה לי הוא צעק "מה אתה מתקשר ב-4 בבוקר?! אני ישן, ומחר
יש לימודים!" מיד עניתי לו: "יונתן, תקשיב רגע, צריך לבטל את
ההפת... רגע, אמרת לימודים?!" "כן, פאג!" הייתה התשובה.
"אה... אז סליחה... ביי" הוא אפילו לא ענה וטרק לי את הטלפון
בפנים. חזרתי לישון ולחלומות הפרועים והמטורפים של ילד מעורער
נפשית בכיתה ט'.