הנקישות מתדפקות על החלון, נזרעות על גבי זגוגיתו פניני מים
שקופות-זוהרות מרטטות.
זהו יום סגרירי והגשם שוטף את הרחובות.
זהו יום סגרירי, ואת תצאי לפניי במחולות.
השנים בחסות מימיי השמיים של הארץ הזו לימדו אותי לאהוב את
אקלימה, לאהוב את הטבע ולאהוב את היופי שהארץ בחרה להתגלם בו
בדמות בשר. מי התשוקה שבעורקיי למדו לשאוף לדמות האחת שתובילם
בבטחה אל הלב. פיית המים שלי, נסיכת החורף. את בואך קידם
היורה, ועתה הליכתך מבשרת את המלקוש.
שנות הילדות שלנו חלפו ביעף כגשמי סתיו, והידידות האמיצה שרקמו
שנות הינקות והנערות היתה רק סימן לברכת הגשמים שירעיפו עלינו
החיים המשותפים שלנו לעתיד. נולדת ב-26 בספטמבר בהפרש של
שנתיים בלבד מהולדתי, ונפשותינו נקשרו בעודנו רכים בשנים,
ראשית סתווה של צרפת. וכשגדלנו, אחרי לימודים ממושכים ובניית
שלד לחיים, נקשרנו בקשר שונה, קשר שמשמעותו היתה אהבה, כמו שרק
צעירים בראשית שנות העשרים שלהם מסוגלים לכנות. כשבחתונתנו ירד
היורה, חייכת ואמרת שהטבע מברך אותנו, וחיינו, אם או מבלי
שנתכוון לכך, יהיו רצופים ימי סגריר. כאשר הגשם התחזק, עדיין
לא יכולנו לדעת אם שאונו מסוגל לגבור על שאון הלבבות המתדפקים
- אך רציתי שהגשם יישא את שאונם הלאה וישטוף איתו את הארץ,
רציתי שכל העולם ידע שאנחנו כאן ואנחנו ביחד, רציתי שכל הגשמים
ברחבי הכדור ינגנו את סימפוניית אהבתם של ברונו ואוולין
מליון.
כשאתה אדם שחי במרכז אירופה אתה מקבל לתוך תודעתך ששמיים כהים
ומטר ניתך הם חלק מהשגרה, אך אנחנו למדנו לאהוב כל גשם בנפרד.
להעריך כל גשם כשם שמעריכים כל משק שפתיים. תמונות מעלים
הגשמים בזיכרוני, כמו שנינו סועדים בפיקניק על גדת נהר ביום
שמש של שלהי החורף וקרני החמה שוזרות חוטי זהב בשערך, ואני
משקה אותך יין אדום ממיטב יקבי העמקים ומדקלם לך בלדות של אדגר
אלן ורוכן מטה לנשק את שפתייך. לפתע השמיים מתקדרים ועננים
מזדחלים לעבר השמש ואת מרגיעה אותי ואומרת לי, "אתה מכיר את
צרפת בחורף, זה יהיה יום סגרירי, ואנחנו עדיין כאן, ועדיין
אוהבים", וצדקת - עם הגשם אהבנו אפילו יותר.
והשנים, כשם שהביאו עמן ארוחות רבות נוספות לשפת נחל או לאור
נברשות אולמות הריקודים, כן הותירו בעורנו את חותמן, גם ימים
קודרים ידענו, אם או בלי הגשם. נקישותיו על החלונות בלילות
סוערים היו מלווים את נקישות ליבי הזועם אחרי שהיינו מכלים את
גרוננו ומרצנו במריבות, אותן התקוטטויות שמכתימות את פינות
החום של ביתם של בעל ואישה. והגשם של שש בבוקר היה מלווה את
צעדיי החלושים כשהייתי הולך לחדר השינה שלך, מניח לך שושן צחור
וקפה על מגש למרגלות המיטה, נושק למצחך ולוחש "סליחה". ומשם
הייתי משים פעמיי לעבודתי, והגשם מתדפק על השמשות - זהו יום
סגרירי, הייתי אומר, אעבוד בחריצות כדי לבוא הביתה בתשישות
וליפול על צווארך בחיבוק.
וכשהשנים נקפו והגשמים שטפו גם את החלת מראה סימני סערה, ועורך
החל מתקשה ושיערך החל מאפיר. שני הילדים שגידלנו, ז'ראר
ואמילי, עזבו כבר מזמן להקים משפחות משלהן והבית היה שוב גדול,
ועתה גדול מדי. כשהימים היו סגריריים, לא שמענו הרבה מלבד
הגשם. החלל היה גדול מהרגיל, ההד נשמע היטב, בולע את אנחותייך.
התחלת לנהוג כמו ורד שבשלותו עברה ותכליתו מומשה, החלת להשיר
עלי כותרת שצבע השני שלהן היה כהה דיו כדי לאותת שהחיוניות
מילאה את כולו. לעורך פעם היה לובן סמוק של ורד אנגלי, ולפתע
החל מחוויר ומתקמט, אבל תחתיו עדיין שפעת דם. לא סירבת, גם
למילים קשות שאמרו טובי טכנאי הגוף לא ויתרת. וגם כשביקשת ממני
לקחת את הסכין היפה ביותר באוסף שלי, סכין אירית מהמאה ה-17,
וביקשת ממני לקלף ממך רבדים של מוות, לא סירבתי, משום שידיי
היו מסורות למשאלת ליבך ולה בלבד, והן משום שרציתי להיווכח
שעודך מסוגלת לחוש. כי כשאת חשה, גם אני חש, וכשאת כואבת, גם
אני כואב. וכשאצלך גשום אצלי סוער אף יותר, ואת יודעת שגם שאר
העולם כואב, הן זהו עוד יום סגרירי.
גם בלכתך הגשם אינו פוסק, הוא ילווה אותך כתזמורת המנגנת את
המנון חייך.
זהו יום סגרירי, והגשם מפלס דרך בשביל נשמתך היוצאת אט-אט,
יותיר לה שביל נקי מרבב ומדמעות.
זהו יום סגרירי, ואת עדיין יפה, כבכל הימים.


© מאי 2001