בין השיחים,אל הבקתה
אך שם אין איש ואני מחכה.
שמשהו יפתיע, ילחץ ויצא.
שיצא ממני פרפר אפל כזה.
ושיכנס אחד, יפה וצבעוני.
אחד שישמח וישנה את לבי.
אני עומדת בבקתה,
עומדת ומחכה,
למשהו הזה שיגרום לו לצאת.

אני מחכה בפינת הרחוב.
הפנס מהבהב והאוויר סמיך.
משב רוח חלף על פני,
אך לא הרגשתי אותו,
כי אינני מסוגלת להרגיש.
חיכיתי שהוא יחזור,
אך לא בא איש.

אני מתייאשת כל פעם מחדש
חולמת על המפגש המחודש, איתך.
אבל הכל נגמר, הזמן עבר.
אני מדליקה סיגריה ומזילה דמעה.
חיכיתי להרגיש את תחושת הדמעה הנוזלת לאט,
אך גם אותה לא חשתי, לא הרגשתי דבר.
הכאב הוא תחושתי היחידה,
הכאב כי איבדתי אותך.
לנצח.