היה זה לפני שנים כאשר ריחפתי בחלום. למשך שניות ספורות, למען
ההגינות. אולם ההתעמלות של בית הספר היה המקום. שיעור התעמלות
- הזמן. ידעתי אז שכולם הסתכלו עלי, למרות שלא ראיתי אותם.
הייתי מרוכזת יותר מדי בתחושה האוורירית שפשטה בגופי, כאילו אך
יצאתי מבית החרושת לנוצות לפני כמה שעות. לא צעקתי ולא צרחתי.
ראשי היה מסוחרר מדי בשביל פעולות גשמיות כאלה. לעשות "אוום"
עמוק כמו בשיעור יוגה? לא, גם זה לא מתאים. אני על האוויר. אני
האוויר. הרצפה הקשיחה למחצה של אולם ההתעמלות התקרבה אלי. מה,
כבר? והתקרבה... והתקרבה... טראח. התעוררתי בבהלה.
מאז החלום הייתי נחושה לשחזר את החווייה שחוויתי. למען האמת,
לא בחלתי בשום אמצעי; הייתי מציבה בלילות מאוורר דלוק מול
המיטה שלי (עד שהצטננתי וויתרתי על הרעיון), קוראת ספרים
רוחניים על סודות הריחוף, יושבת שעות על מחצלת ומחכה
להתעלות... מה לא עשיתי, ללא הצלחה.
יום אחד, תוך כדי עיון באתר אינטרנט המסביר כיצד הצ'אקרות
השונות עשויות לעזור לגוף להתנתק מהאדמה, התקשרה אליי ידידה.
"רוס המרחף... מקצוען עולמי... איש כזה רוחני... מלמד איך
לרחף!"
במספר הימים שחלפו עד להגעתו של רוס המרחף לארץ לא עשיתי שום
דבר. את הספרים זרקתי לצד, המחשב היה כבוי, המחצלת המגולגלת
שעונה על הקיר. הייתי בעננים. סוף סוף אדע איך לרחף! הייתי
משחזרת בנפשי את הריגוש העצום שבהתנתקות מהארץ, כל הגוף משוחרר
מכוח המשיכה, וצף לו...
ופעם אחת, כאשר שכבתי במיטתי, פתאום עפעפיי נעשו כבדים עלי.
וחלמתי...
הנה אני, עומדת על כר דשא מתפרש. לילה. מאות כוכבים מנצנצים
והופכים את השמיים לשחורים מבהיקים. מסביב יש רק עצים אפלים,
מקיפים בעיגול את הצמחייה הנמוכה. אני עוצמת את העיניים בחלומי
ומתרכזת. שתי הרגליים ניתקות מעל האדמה ואני מרחפת! אני מנחה
את גופי, ועפה לרקיע...
הנה צמרת עץ האורן שמסתירה את ביתי. ידי מלטפת אותה, ואני
ממשיכה לעלות. הנקודה הזאת היא הבית ספר, שם מגרשי הטניס
והכדורסל, מתחתיי מתקני הילדים...
אני מזמנת נדנדה מלמטה, והיא עולה ללא רחש. היא עוצרת מולי,
צפה לה על החלל הריק, רק משבי האוויר תומכים בה. הירח מאיר
אותה, עמודי המתכת שלה זורחים בקלילות. אני מעמידה את הנדנדה
מול הלבנה ומתחילה להתנדנד, למעלה, למטה, ירח, ארץ, ירח,
ארץ...
אני מחליטה שדי. לוקחת תנופה חזקה, ומשתחררת מהמושב הקטנטן.
גופי מוטח בחזקה לתוך האוויר השחור והדומם, והאינסוף מקבל אותי
בזרועות פתוחות. אני מסתחררת, רוכבת על הרוח...שערי הפרוע
מפריע לעיניי, ואני מסיטה אותו כל הזמן לאחור. אני מתקרבת
לכיוון האדמה, אך אני יודעת שאוכל להפסיק את ההתקרבות בכל רגע.
וזה מה שאני עושה!
אני בועטת בעצמה בריק האפל, ומשגרת את עצמי למעלה. הרוח! היא
כל כך חזקה! עיניי דומעות, אוזניי מצלצלות. אני עולה למעלה!!
הדם גועש בעורקיי, גופי מתאמץ ומתנשף, אני כבר לא אני...
ואז אני מרפה. מרפה לחלוטין מאיבריי. ואני צונחת... הגב אל
הארץ, הראש אל הירח, הוא כל כך יפה...
טראח.
פתחתי את עיניי, אך בעדינות וברוגע. בחנתי כל איבר בגופי,
הזזתי, מיששתי. עיסיתי את ראשי ברוך.
                                                         

הידידה שלי חשבה שאני מטורפת. "רוס המרחף בארץ ואת לא באת?!",
היא גערה בי בלהט. "מה יהיה? הלכתי לקורס הזה במיוחד בשבילך,
ועכשיו אני מרחפת ואת לא?!"
חייכתי בשלווה. לאחר חווייה שכזאת, אין לי שום צורך בריחוף
נוסף. חוץ מזה, ריחמתי מעט על הידידה הפתייה שלי. ה"ריחוף" שלה
היה מאוד מרשים. להתעלם מכך, שקצות אצבעות הרגל שלא הייתי
אמורה לראות תמכו בה יפה מאוד. אבל שתקתי: גם לה מגיע ריחוף
קטן משלה.