נכנסנו לחדר, התישבנו ודיברנו איתה. הכל היה כאילו רגיל. לאט
לאט כולם מלאו את החדר הקטן.

ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שנה וחצי. ומאז, הקשר שלי עם
אבא לא הכי טוב, אפשר להגיד שעד לא מזמן, לא היה ממש קשר.
מאז, היה לי מן "חסך בהורים". היא מלאה את המקום הכי טוב
שאפשר.

כולם ישבו והתעסקו כל אחד בדבריו. פה ושם שאלו אותה שאלות על
הנסיעה, איפה היא תהיה, עם מי ומתי היא מתכננת לחזור.

נפגשנו כולם, להגיד לה שלום. כמובן שאני עדיין לא מעכלת את
העובדה שהיא הולכת.
כן, אני והחוסר רצון שלי להתמודד עם בעיית ה"הסתגלות
לשינויים". אבל לשינוי הזה אני לא רוצה להסתגל, אני לא רוצה
להתמודד איתו. פה עובר הקו האדום.

הם מדברים ואני שותקת. בוהה בהם ומקשיבה. היא בטח לא רצתה
לעשות את זה מפגש מרגש, היא לא אוהבת שכולם מתחילים לבכות.
אין פה סוף, יש התחלה של משהו חדש. ככה היא תמיד אומרת.

ארבע שנים היא הייתה חלק בלתי נפרד ממני. החיים שמחוץ לבית.
היא לימדה אותי המון. כל מה שיכלה ונתנה אפילו יותר.
הכל התחיל להתאזן אצלי בחיים, התחלתי להפנים , להבין מי אני
ומה היכולות שלי, והכי חשוב- להאמין בעצמי.

היא הביאה לנו מתנה ענקית, וכתבה כמה משפטי סיום. ליטל הקריאה
בקול לכולם מה כתוב, ואני התחלתי לאכול ציפורניים כמו שאני
תמיד עושה, כשאני מחזיקה את עצמי לא לבכות.

בתחילת השנה האחרונה שלי איתה, היא הייתה ממש אמא בשבילי.
כשהעלתה בצחוק את הרעיון שהיא עוזבת כמעט בכיתי, אמרתי לה שאני
לא אוכל להסתדר לבד ושאם היא הולכת אני עוזבת הכל ולא ממשיכה.

בהמשך השנה היא הוכיחה לי שאני יכולה, ושהיא מאמינה בי ואני רק
צריכה להאמין גם.
הפעם היא הייתה רצינית, היא עוזבת, למקום הכי רחוק שיכלה
למצוא.
ומה אני אגיד עכשיו?

היא סיפרה שהיא וחבר שלה נפרדו, וכמה כואב לה. העיניים שלה
נצצו מהדמעות שעמדו בהן, והחיוך הגדול שלה הסתיר את הבכי. כאב
לי יותר.

הקשר בנינו התהדק יותר ויותר ככל שעברו השנים, אך הוא היה
מובן מאליו, היא תמיד הייתה שם.
אף פעם לא עצרתי לרגע לחשוב על איזה חלק נכבד מהחיים שלי היא
תופסת ואיזה צד גדול מאוד בהתפתחות הנפשית שלי היא לוקחת.
הכל היה מובן מאליו.

היא אמרה שהיא לא רוצה לעזוב, היא כמעט וחזרה, אבל אחרי מה
שקרה עם חבר שלה, היא חייבת לברוח מפה.
לא ידעתי מה להגיד.
הלב שלי צעק שלא תעזוב שהיא לא יכולה להשאיר אותנו פה לבד; הכל
ישתנה, זה כבר לא יהיה אותו דבר. הכל יתפרק בלעדיה.
מצד שני כל כך רציתי שיהיה לה טוב. ואם רע לה פה אז בטח שאני
לא אבקש ממנה להשאר.

הערב נגמר, חיבוקים נשיקות והביתה.
נכנסתי למיטה. לאט לאט הכרית התרטבה מהדמעות שלי. אולי הרגשתי
שזה באמת נגמר.
לא נרדמתי כל הלילה, המחשבות והבכי לא נתנו לי לישון.
אחרי כמה שעות זרחה השמש.
קמתי. יום חדש התחיל.
ההכחשות ממשיכות.

היא לימדה אותי הכל
גידלה אותי בחלק הכי חשוב בחיים שלי
עזרה לי להתגבר ולחשוב בדרך שונה
ליוותה אותי כל הדרך עד שהגעתי ליעד החשוב,
ועכשיו היא הולכת.

אז איך אפשר להגיד שלום?..