טבע להן, לאהבות האסורות
שהן שואבות במקצת מחוזקן מהאיסור, מהגעגוע, מהיחבאן
שהן ממלאות עצמן בטעינה מחודשת
ממפגש חסוי למשנהו
ממבט מתגנב מעיניים זרות
כילדים רכים מרקדות במשובה
בעולם שאין בו מחוייבות

ובאין משגיח, ישנן הדועכות
בהתכלות מעיין השעשוע
ובהינתן לרובן אותה מתת-מקוללת
ובהרסנות רגעיהן הגנובים
כגובה נסיקתן - כך עמקי צלילתן המהירים

למעט אותן ספורות ויחידות ונדירות
שבוערות ומתלקחות אהבת-אמת
שאינן תלויות בזרדים שאולים
אבל גם אינן ניזונות מהסתר
ואותן אהבות, חזקות ככל שהן
באין להן מקום בטוח
שבריריות ופגיעות מכולן
ועליהן יש להשגיח
כעל אוצר יקר מכל
ולהישמר
שלא תפצענה פצעים אנושים
שלא תגווע שמחתן
שלא תיוותרנה זנוחות, בודדות
שמא תכבה המרירות - להבת אמונתן

בזרמי המים נשטפות
ימים רבים
והן גומעות מהיופי כל רגע
אך כנפיהן הרכות
נשחקות עם הזמן המלטף, הדוקר, הנוגע
ואדוות תנועתן מתלהטת, מתעייפת
ושואלת ללא מילים
ויודעת
שרגעיה אולי ספורים

שכן אותן אהבות נדירות
שבכוחן לחצות יבשות וימים -
באין להן מקדש...
נותרות ללא אונים
ובאין מי שיקדשן
הן מבכות את נפשן
ומתרחקות...
אל תוך עצמן.

31.8.2002