נולה אדאמס / אם |
רוח רקומה
מכסה את ענפי
העצים.
מסירות של אם המבריחה
זבובים מגווית בנה.
עבר המטפטף
טעמו אל משקעי
העתיד, ועיניים
שלא יביטו בך כמקודם
מוטבעות
בזרות, בין מציאות
לדמיון. במקום שקווים דקיקים
של אור הופכים
לחושך, רגליים
שלא מצליחות
לנשוא גוף זעיר שנאבק
על דפיקות אחרונות
של ליבו, זו לא
עייפות, זה כאב, גרירה
ואומללות של כמעט.
לנגד מבטה של אם הנאלצת
להשלים עם גורלה.
9.9.2004 נכתב אחרי שהוא הלך
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|