זה קרה לו די הרבה, נהפך כבר שיגרתי.
היה חוזר הביתה עצבני מעייפות וחום, ובעיקר מאנשים בעלי כוח
וסמכות שלא שאלו שאלות ולא התעניינו, כי בסה"כ הוא עוד גולגולת
במערכת שלמה. היה אומר שלום לאמא, מניח כמה מכתבים מהדואר על
השולחן, נכנס לחדר, ומוריד מעליו את המדים הירוקים.
הוא היה מתיישב מול המחשב שלו. לוחץ על כפתור גדול, החשמל זרם,
והמחשב קיבל חיים. האבק היה מרוח על בכל פינה, אך הוא עייף
והחום של אוגוסט הציק לו, ורק רוצה לברוח אל העולם שלו.
שלמה ארצי התחיל לשיר מתוך המחשב. הוא פתח פנקס טקסט, והתחיל
להקליד. המוזה זרמה, לפחות כך הוא חשב.

"מתיישב על המחשב. יום שלם ביליתי איתך. יום שלם. טוב, כמעט
יום שלם. רציתי להתקלח, והודעה שמשעמם לך קטעה את הרעיון. אז
באמת רצתי, כמו שביקשת בהודעה. הפעם השביעית שאני רואה אותך
ומרגיש אותך. מרגשת כמו הפעם הראשונה. בכל פעם שאני רואה אותך
מרחוק, את מחייכת את החיוך הדבילי שעל הפנים שלך, שמיד הופך
להיות כל כך הדדי. כל כך התמכרתי לחיבוק שלפעמים אני מרגיש
כנצחי, ברגע הראשון שאנחנו נפגשים, בדרך כלל אחרי שבוע של SMS
מייגעים, וקצת תוכן בקופסת המחשב הזאת..."

הוא הפסיק. משהו הציק לו. קיטשיות, דביקות, ריגשיות. הוא לא
הבין למה האצבעות שלו הקלידו את זה. זה לא קרה לו הרבה, בעצם
זאת הפעם הראשונה. הוא אומנם הרגיש דברים כאלה, אבל הוא הרשה
לעצמו להיות קצת יותר יצירתי.
אחרי השניצל החתוך של אמא הוא חזר אל המחשב. הוא ניסה שוב.
קיווה שהעייפות והחום התחלפו בחשק לכתוב.

"מתלבט איך להתחיל. זה תמיד ככה בהתחלה. כותב מילה ומוחק. כותב
משפט ומוחק. ובסוף אתה כותב מה שהראש אומר. פקודה אחר פקודה
הישר מן הראש, הידיים שלך, כמו חיילים במלחמה, כותבות את
הכל..."

הפסיק. עצבנות. הוא ציקצק בלשונו וקם מהכיסא. הוא עמד, התבונן
על המחשב שלו, האשים את המחשב כמובן. העיניים שלו התעגלו כלפי
מטה, ביחד עם הגבות. השיניים שלו חרקו. הוא הרגיש רע. "מה קרה
לי?" החל לדבר אל עצמו. "מישהו לקח לי את זה..." מלמל.
הוא הסתכל ימינה ושמאלה על החדר שלו. שוב צקצק בלשונו. נשימה
עמוקה וייאוש נדפו ממנו. הוא יצא אל עבר הסלון ושם לב שהמפתחות
של האוטו על השולחן. "נסעתי לקצת..." אל עבר אמא שאמור למנוע
כמה דאגות. ביציאה מהבית דקלמתי את המשפט שנוהגים לומר בצבא כל
כך הרבה... "אמור זה שם של דג". זה באמת שם של דג? אוכלים
אותו? וממתי אכפת לי? אני בכלל לא אוהב דגים.

הוא התניע את המנוע... חושב לאן לנסוע. לא היה ייעוד מסוים, זה
היה ברור לו. הוא חשב לעצמו שלנסוע סתם זה לא חכם, והשווה את
עצמו לזקנים שרואה הרבה, שמטיילים בחוץ בלי סיבה, שיושבים על
ספסלים באמצע הרחוב בלי סיבה, כי הם כבר מיצו את החיים שלהם.
המחשבה הזאת התחלפה באחרת, והוא חייך. הוא נזכר שהיא גם נוסעת
סתם. נוסעת לאיבוד. נוסעת עם חברה טובה שלה ושומעת שירים שהיא
אף פעם לא הייתה שומעת בסיטואציה אחרת. הוא נעצר.
הוא כיבה את המנוע, ויצא מהאוטו. הלך כמה מטרים אחורה והביט על
האוטו. הוא הירהר. הוא לא הבין איך זה יכול להיות שאת הדברים
האלה שעלו לו במוחו מסתם ישיבה באוטו, דברים די משמעותיים
בשבילו, כי הוא כל כך רגיל אליהם, והוא כל כך אוהב לכתוב
עליהם, איך הדברים האלה עולים לו באוטו, וכשהוא מקדיש זמן
במיוחד לכתוב את הדברים האלה, הוא מוציא מעצמו רק שרשרת של
דביקות ומילים שהוא כבר אמר לה כל כך הרבה פעמים.
הוא עלה חזרה אל הבית. "מה שכחת?" רציתי לענות לה ששכחתי את
המוזה שלי, אבל זאת אמא. מאיפה היא אמורה להבין. הוא רץ אל
המחשב שהיה דלוק. הוא מחק הכל, והתחיל לכתוב מחדש.

"אם רק יכלתי לכתוב באמצע נהיגה. נדמה כי כל הדברים
הלא-חשובים, שהם בעצם כל כך חשובים, עוברים לך בראש כשאתה
מתניע את האוטו, או סתם יושב ומתבונן בעיגול אדום. אולי בגלל
זה תמיד אנשי עסקים ואנשים חשובים תמיד מסתובבים עם פנקסים
ומחברות גדולות בתוך הרכבים שלהם? בין פגישה לפגישה, הם כותבים
יומן, או סתם משהו דביקי לנשים שלהן, וככה הם מצליחים להמשיך
בסדר היום. כי הכתיבה היא סוג של פריקה, פריקת ריגשות, אז ברור
שבשביל זה הם קונים הרבה כלי כתיבה, אולי כבר נמאס להם מנערות
ליווי מהבורסה ברמת-גן..."

הוא כתב הרבה. האצבעות שהרהרו מה להקליד וחששו, החלו לפעול
כאילו היו במרוץ בעיצומה של אולימפיאדה. הכל זרם לו. הוא מדי
פעם עצר והתבונן בחלקי-התחלות שניסה לכתוב. הוא רצה למחוק אותם
לגמרי, אבל משהו עצר אותו. הוא המשיך לכתוב, עד שעה מאוחרת
בלילה. אמא נכנסת לחדר ושואלת לשלומי, ומקבלת בתמורה מבט של
עייפות. "למה אתה לא הולך לישון?" היא שאלה. טענתי לחוסר
עייפות, אבל אי-אפשר לשקר לאמא. אז אמרתי לה שתניח לי. אחרי
זמן לא רב, הבנתי שהיא צודקת, ונתתי פקודה למחשב לסגור את
עצמו.

חודש עבר.
הוא חזר מאוחר בערב מהצבא, עייף, חם לו. הוא מלא בדאגות. היא
כל כך חסרה לו. הוא הבטיח לה שהוא יכתוב הרבה כשהיא תעדר
מהבית. הוא התיישב מול המחשב, וחיפש איך להתחיל לכתוב את מה
שהיה לו על הלב. הוא היה די לחוץ, כי עבר חודש מאז הפעם
האחרונה שהוא כתב משהו אמיתי. לא מכתב פרידה שלוקחים לצבא
וששואבים ממנו געגועים, לא מכתב של רכבת, לא סתם משהו. הוא דאג
שהוא כבר איבד את זה.
המחשב ניגן שירים של פוליקר, והוא, מתוך הרגל של התקופה
האחרונה, לא הצליח להוציא שום דבר מהלב אל הפנקס טקסט החדש,
שחיכה לאות סימן חיים. הוא ישב הרבה זמן, לא ידוע בדיוק. עד
שנמאס לו, כי עייפות וחום גוברים על רצון של רגש. הוא נשכב על
מיטתו, ונרדם. הוא התעורר מתוך חלום רע בסביבות 2 בלילה. ראה
שהפנקס עדיין מחכה לתשובות ממנו. הוא הסתכל על הפלאפון, היא לא
שלחה הודעה, דבר שהדאיג אותי יותר. ניסיון להתקשר אליה ב2
בלילה עלה לי בקולה של אישה שטוענת שמנוי שלה לא זמין. שורה של
שאלות נשאלות, שלא היה לו תשובה אליהן. הוא לא התעכב בזה יותר
מדי זמן. הוא התיישב מול המחשב, והתחיל לכתוב...

"זה קרה לו די הרבה, נהפך כבר שיגרתי.
היה חוזר הביתה עצבני מעייפות וחום, ובעיקר מאנשים בעלי כוח
וסמכות שלא שאלו שאלות ולא התעניינו, כי בסה"כ הוא עוד גולגולת
במערכת שלמה..."