הנה עוד פעם אני נוסע על אותה דרך מוכרת שמתחילה אי-שם ונגמרת
באופק. שנה שלמה נסעתי על  הזאת הלוך-חזור, הלוך-חזור וחוזר
חלילה.
אבל הפעם, משום-מה, הדרך נראית קצת שונה, כאילו יש בה משהו
אחר, משהו על טבעי, מאין רגש מוזר של כמיהה להגיע, אבל מצד שני
פחד מהלא נודע, כי מי באמת יודע מה יקרה כשאגיע ליעדי הסופי.
למחוז חפצי. ואולי הנסיעה הזאת תהיה סתם לחינם ולא יקרה כלום
ברגע שאגיע למחוז חפצי. אני נזהר שלא לפתח יותר מדי ציפיות כדי
לא להתאכזב ברגע שאני אגיע לשם.

כבר 7 חודשים שלא ראיתי את מי שאני מתעתד לפגוש, בעיקר בגללי,
בגלל שלא מצאתי לנכון לפגוש אותם, או לפחות ככה חשבתי. במבט
לאחור אני יודע שזה לא נכון ושלא פגשתי אותם בגלל שניסיתי
להתחמק מלפגוש אותם. שוב, מסיבה בלתי מובנת.

חצי שנה זה הרבה מאוד זמן, אנשים משתנים, לטוב לרע, ואחרי
ניתוק ארוך כבר לא בטוח שהבן-אדם שהכרת הוא אותו בן-אדם שזכרת,
שדמיינת במשך חצי שנה. בגלל שרק ככה ראית אותו וגם לא תמיד איך
שמדמיינים את הבן-אדם ככה הוא באמת נראה. תמיד משנים קצת את
הבן-אדם לפי איך שהיינו רוצים לזכור אותו, לפי איך שחשבנו
שאנחנו זוכרים שהוא נראה.

מעטות הן הפעמים שהבן-אדם נראה בדיוק כמו שאנחנו מדמיינים
אותו, תמיד יש איזה פרט שונה. אם זה האף, הפה, האוזניים,
השיער, העיניים ועוד הרבה דברים אחרים.

חצי דרך עברה ויש עוד כשעה ומחצה, הדיסק נגמר, הספר נסגר,
המחברת נפתחה, העט הוצאה מהתיק והתחלתי לרשום בהתחלה רק כמה
מילים ופשוט המשכתי. למה אני לא יכול לעשות את זה גם עם דברים
אחרים בחיים שלי. פשוט להתחיל ומשם לזרום. למה הכל חייב להיות
מסובך, להתבלגן ישר אחרי ההתחלה?
אולי זה שוב תלוי בי ואני גורם לזה. כמו איזה כוח שמנווט אותי
להרוס כל מה שטוב לי: חברים/חברות, הדרכה, צבא, לימודים,יחסים
בין אישיים ובכלל.
למה הכל חייב להיות כל כך מסובך, כל כך מעצבן, החוסר ידיעה אם
גם זה יסתבך מטריפה לי את הדעת.

אם היה לי איזה ג'ימיני קריקט קטן שינחה אותי, שיוביל אותי,
הכל היה הרבה יותר טוב, לא ורוד, לא צריך להיסחף, אבל יותר
מסודר בלי סיבוכים, בלי רגשות חצויים, בלי מבטי זכוכית בניסיון
להבין מה קורה סביבי ומה אנשים רואים.

לפעמים אני מנסה לחשוב, מה היה קורה אם הייתה לי אפשרות להסתכל
עלי מבחוץ, לראות מה אני עושה, איך אני עושה מה שאני עושה, איך
אני חי. מאין סרט של "reality t.v." שעוקב אחרי החיים שלי, סרט
דוקו-ביוגרפי בסגנון "המופע של טרומן" אבל בלי שחקנים, איתי,
ליאור אנג'ל, בתפקיד הראשי.
אני בטוח שאחרי שהייתי רואה את החיים שלי מבחוץ הכל היה יותר
בהיר, יותר ברור, הייתי יודע מה לשפר, מה להשאיר, מה טוב, מה
רע. כי מנקודת המבט שלי עכשיו קצת קשה לדעת מה לסדר, אני יודע
דברים רק מהעבר, מההווה אני לא יודע, וזאת בעיה כי ההווה הוא
העיקר, ולא העבר.

הכל מהיר מדי, כאילו יש זמן סופי שצריך להספיק לעשות הכל כדי
להשאר בחיים, כדי שהעולם לא יתפוצץ או משהו.
הכל בגלל הזמן. אם לא היה זמן הכל היה יותר טוב. אני כבר הייתי
מגיע למחוז חפצי שנמצא באופק, רק בגלל שהייתי יכול לכופף את
הזמן בהתאם לרצוני. ללחוץ pause ולעצור, או לחוץ על fast
forward ולהריץ הכל קדימה ואם משהו לא מוצא חן בעיני אז ללחוץ
על rewind ולהחזיר הכל להתחלה של מה שעשיתי ולהתחיל מהתחלה
ולתקן את מה שעשיתי.

הרכבת מתמלאת, עוד אנשים רוצים להגיע אל מחוז חפצם באופק, אבל
כרגע זה לא מזיז לי, העיקר שאני אגיע למחוז חפצי אז אני אוכל
לראות אם האנשים נראים אותו דבר כמו שדמיינתי או לא. אם אני
אוכל לעשות איזו פאוזה אפילו דמיונית כדי שהזמן לא יעבור, או
ללחוץ על rewind כדי לתקן את המעוות.
רק עוד שעה אני אדע את כל אלה. ואם יקרה משהו, ואני לא אראה את
כל מי שרציתי לראות? מה אז? עוד חצי תעבור עד שאני אראה אותם?