מאז שג'ינגו מת, אין לי מנוחה. מחפשת מה לעשות, לומדת שפות
זרות, כאילו כך אצליח לתקשר עם עצמי , אבל לא מוצאת שומקום על
המפה של עולמי, שבו יהיה לי שקט.
ג'ינגו הקטן, החמוד, המצומרר, אני יושבת וממררת, וניצה עושה לי
רייקי ואומרת- 'תירגעי, הנה אני שולחת לך כדור של אור שירגיע,
שיביא לך אהבה'. 'וג'ינגו'? אני שואלת ופוערת זוג עיניים
גדולות שבולעות תקווה. 'אין ג'ינגו, אין, הנה...קחי כדור של
אור'.
ואני, מצדי, דוחפת את כדור האור הזה למחשכי עד. רוצה חום,
רוצה את ג'ינגו הקטן, החמוד, המצומרר, שנתן לי אהבה.
היו ימים קשים ועברנו אותם ביחד. לא תמיד יכולתי לקנות לו
אוכל מהזן המשובח, ואכלנו את אותו האוכל. מה שטוב לקיבתי -
טוב יהיה גם עבורו. ג'ינגו היה צץ ממחבואו ויוצא אלי מטבח,
חדור מבט קרב להסתער על כל מה שיוגש לו.
יום אחד נכנסתי הביתה, 'פיטרו אותנו, ג'ינגו', בישרתי בקול
רועד, שבור. ג'ינגו קפץ וליקק לי את הברך, ודמעותיי זולגות על
האגו המקומט שלי. 'ואיך נשלם שכר דירה'? אני מייבבת והוא נובח
בדרכו המיוחדת, כאילו לומר לי - מה את דואגת? תמיד איכשהו
הסתדרנו לא? כן. תמיד.
באותה תקופה חשוכה, הכרתי את גילי.
שלווה מרגיזה עומדת בינו לבין הקוסמוס, וכאילו לה-כעיס - דבר
אינו מרגיז אותו.
מהר פטרתי אותו מהחובה להיות נחמד אליי. טובות לא בקשתי עד
אז, ולא התכוונתי להתחיל בזאת בגללו. גילי התעקש שבחלומו מליל
אמש נגלה לו אליהו הנביא, אשר אמר לו שהיום יפגוש אהבה גדולה.
לא רק שלא ראיתי עצמי במעמד כזה שאליהו צריך לבשר על בואי, בטח
ובטח לא חשבתי שאני מסוגלת לתת למישהו אהבה, למעט לג'ינגו,
כמובן. ג'ינגו הקטן, החמוד והמצומרר.
הרעש במקום בו היינו היה כל כך חזק, שהמחשבות שלי התבלבלו
בנדודיהן, ובדרך לכיוון היציאה, הרגשתי איך המבט שלו עושה לי
חור בגב. חזרתי במהירות המטריקס למקום בו עמד, והצמדתי לו
נשיקה עסיסית, כאילו אהבנו מתמיד.
עניין אותי, כך סתם מהסקרנות, לדעת מה ילד יום, לדעת כמה זמן
יקח לו עד שיגלה שאני ענייה ברגשות. המאגר נגמר בשל כל מיני
טיפוסים מטיפוסים שונים שמצצו לי את הדם ושאבו את נשמתי
שהתפזרה לה בין כולם אובדת.
ניצה מבקשת שאעצום עיניי, שאדמיין שביל מתפצל, שאחליט לאן
מועדות פניי, אני מרגישה במצוקה, כי אין לי - אין - לאן ללכת,
בכל מקום אצטרך לשלם שכר דירה. אנחנו מתפשרות על מעיין שבדרך,
אני טובלת בו, כשעל גופי - עורי בלבד. אני חוזרת הביתה, רוצה
נורא לשתף את גילי בחוויה, והוא ישן לי.
ערב קודם, הוא הספיק לומר לי שאפילו שאני מובטלת, אני נורא
עשירה. האופטימיות הזאת שלו לא שכנעה אותי, ואני אומרת לו
שילך, כי אני לא מרגישה אליו כלום, הוא אומר שמאוחר והוא רוצה
לישון, אולי מחר כך, ושחבל שאני לא מרגישה, כי לו - יש מלא
פרפרים בבטן.
ועכשיו?
...עכשיו הוא והפרפרים שלו ישנים, ולי אין את מי לשתף.
אני יושבת במרפסת, הים ממול שקט, את המכוניות אני לא שומעת, רק
ג'ינגו מזעזע את האווירה בנביחותיו.
'את מדמיינת', גילי אומר לי, 'ג'ינגו מת. יקירה, אהובה, את
חייבת להבין'. אני אומרת לו שדי, הוא מדבר שטויות
ונו...באמת...ג'ינגו... 'רגע, ג'ינגו מת'? 'כן. לא זוכרת?
מאז שג'ינגו מת, אין לך מנוחה'. אני יודעת שג'ינגו לא חוזר.
אבל בכל זאת מטיפה לגילי - 'טוב, את זה אני יודעת, לא על כל
דבר צריך לחזור', וגילי מקבל באהבה את הנזיפה. לפעמים זה
מוציא אותי מדעתי.
בערב אני קופצת לנמרוד, החבר הכי טוב של השאנטי שישן לי בבית,
ואחר כך אני שוכבת איתו, עד שהוא מגדל ייסורי מצפון. בדרך כלל
זה אחרי שלושה סיבובים. לפעמים שניים. בדרך כלל שלושה.
נמרוד לא מרגיש פרפרים. אין לו מושג מה זאת השטות הזאת שכולם
מדברים עלייה, ואז אני מחליטה, שדווקא בא לי לאהוב אותו, ככה,
עם כל הקשקושים שלו על כך שהוא לא מרגיש וכן מרגיש, וכל
הסיפורים המשעממים שהוא מטריד אותי בהם לפני שהוא נכנס למיטה.
כאילו שהוא חייב למלא את החלל במילים. ללא-נעים יש אצלו מספיק
מקום, מסתבר.
כשנמרוד עושה את הפרצוף של הגמרתי, פרצוף אחד לפני זה של
ייסורי המצפון, אני חושבת שאני הכי אוהבת אותו בעולם, ושאם
ג'ינגו לא היה כזה קשור לגילי, סביר להניח שהיינו עוברים לגור
איתו.
אני לא אומרת לו כלום, ולפעמים הוא חושב שאני אילמת, אבל הוא
מוקיר את זה, מעדיף, כי כך יודע שדבר לא יגיע לידיעת החבר
שלנו, גילי.
כשאני שבה הביתה, אני מוצאת את ג'ינגו מתרפק על גילי. אך אז
נזכרת במה שגילי אמר קודם - 'אז מי זה'? אני שואלת. 'זה
תואם-ג'ינגו'. 'אבל הכלב שחור, גילי. ש-ח-ו-ר'. 'כן, נו,
אז'? 'ג'ינגו היה ג'ינג'י, גילי'. אני חוזרת על שמו כאילו
שהטון המזלזל נותן לכל תוקף. גילי לא מתרגש ומציע לי ללטף את
התואם.
אני אומרת - 'לא תודה'. בנימוס, יש לציין, ונכנסת להתקלח
ולהוריד ממני שאריות נמרודיות של חום ואהבה.
גילי שואל איך היה אצל המאהב ואני חוטפת מכה מהקיר, כי לרגע
בהלם. אני מתעשתת כשמבינה שהוא צוחק. 'המאהב היה מדהים, אתה
יכול ללמוד ממנו איך לענג אישה', אני עונה לו.
הוא צוחק ואומר לי לבוא ולהדגים מה למדתי בשיעור. אני יוצאת
מהמקלחת, רוקדת צעדיי אליו. הוא אומר לתואם-ג'ינגו לרדת מהספה
כי בא לו קצת אור. עוד פעם האור הזה...איזה אור, איזה?
ופתאום מתחשק לי להחזיר את הגלגל לאח-אור ולתת לו באותו
ערב-ראשון סטירה ולא נשיקה. אני מורידה לו עכשיו סטירה עסיסית
על לחי שמאל, הוא לא מבין, מבולבל, ואומר שמאז שג'ינגו מת, אין
לי שקט. אני שוקלת להעניק לו מדליה על האבחון.
'אולי כדאי שתחפשי עבודה? החורף כבר בפתח, יקירה, אהובה'. אני
אומרת לו שלא, ודי, סוגרת עניין.
אולי זאת כן אהבה , מה שקורה פה, אני חושבת לעצמי, ובכל זאת
מתעקשת שהפעם, נמרוד יבוא אליי. הוא מגיע וצועק חזק, ואני, לא
אכפת לי שישמעו, כאילו לא שם, מתרכזת ברעש של הים.
הדלת נפתחת וגילי עומד שם, חיוור, רואה אותנו מחוברים יחד.
מהסקסטזה - נמרוד לא שם לב בכלל. גילי לוקח את תואם-ג'ינגו
ויוצא מהבית. אני יודעת שהוא לא חוזר.
בינתיים, פספסתי את הפרצוף של הגמרתי, והגעתי היישר לשלב
ייסורי המצפון. אמרתי לנמרוד שהוא יכול לוותר על השלב הזה
בריטואל, כי הפעם זה לא רלוונטי.
הוא חושב שהשתגעתי, ועל איזה ריטואל אני מדברת.
נמרוד! אידיוט, תפקח עיניים! תתחיל להרגיש, קבל כדור של אור,
תפתח איזו צ'אקרה או שתיים, רק תתחיל לחוש אותי כבר! יש פה
משהו! נמרוד מתחיל לחוש שחלקו פה תם, ויוצא חיש מהבית. אני
יודעת שהוא לא חוזר.
אני שוכבת על הגב, הראש מוטה מטה, נותנת לדם לזרום למח, החלון
מעל ראשי, ופתאום מבחינה שיורד לו גשם בחוץ. היורה.
נרגשת, אני מחליטה לצאת החוצה, מקווה שאחד מחציו יפגע בי,
ודברים יתחילו לקרות לי, כי הכל בפנים אצלי ריק ריק ריק...
מובטלת
הלכתי בגשם
כל טיפה - זהב,
הרגשתי.
תודה לטון טון על ההשראה
|
