אמא תמיד מספרת, שכשנולדתי, הבית התמלא באור, וכל השכנים
שנכנסו לבקר אמרו שרואים שהתינוק הזה יהיה משהו מיוחד.
אני אוהב כשהיא מספרת את זה, זה עושה לי הרגשה טובה, למרות
שאני חושב שכולם טעו, כי אין בי שום דבר מיוחד, חוץ מזה שאני
אוהב את נועה.
אבל בעצם, גם שי ורונן ויגאל אוהבים אותה, אז גם זה לא מיוחד.
את יגאל אני ממש לא אוהב, אמא אומרת שאסור לשנוא ילדים אחרים,
אז לכן אני רק לא אוהב אותו, ואני לא שונא אותו.
אבל אני ממש ממש לא אוהב אותו.

שלשום, יגאל הרביץ לדודו, שהוא הילד הכי נמוך וחלש בכיתה, וגם
יש לו כינים. כששאלתי את יגאל למה הוא מרביץ לו, הוא אמר לי
לסתום ת'פה ושתכף הוא ירביץ לי גם, וחוץ מזה רואים שאני מתערב
כי אני רוצה את הצומי של נועה.
והוא בכלל לא האמין לי שלא שמתי לב שנועה מאחורי, אפילו
שנשבעתי לו בחיי.
אבל הוא בכלל לא מזיז לי. סתם ילד מפגר שאוהב לתת מכות.

אני כבבר רוצה ללכת לישון ולראות את הפייה הטובה שלי - סינדי.
היא כזאת יפה ונוצצת, כזאת סגולה ולבנה.
שאלתי פעם את יגאל, איך נראית הפייה שלו והוא לא ענה לי. הוא
רק סובב את האצבע שלו על הראש ואמר לי - "אתה פסיכי לגמרי".
הפייה שלו בטח מכוערת, והוא מתבייש לספר.
אני רוצה לשאול את נועה איך נראית הפייה שלה, אבל אני מתבייש.
אולי יום אחד, אם נהיה חברים, אני אשאל אותה.
הפייה שלה בטח הפייה הכי יפה בעולם.

אתמול בלילה, כשסינדי באה, וסיפרתי לה את כל הסיפורים הרגילים
על בית ספר, ועל מומו החתול שלנו, היא רק חייכה חיוך מסתורי
ואמרה שיש לה הפתעה גדולה מאד בשבילי.
הפתעה שתגרום לי להיות מאושר.
היא אמרה שהיא צריכה רשות מיוחדת מהמלכה של הפיות.
אין לי סבלנות כבר לחכות ללילה! אני כל כך במתח!!!

אני מסדר את הכרית ומתכונן לשינה.
אמא כבר נישקה אותי ללילה טוב, וגם אבא קרץ אלי וחיבק אותי
חזק.
אני עוצם את עיניי בחוזקה, ומחכה שסינדי תגיע.
אחרי כמה דקות, אני רואה אותה מרחפת דרך החלון לתוך החדר שלי,
הכנפיים שלה נוצצות בסגול. "הי סינדי", אני אומר לה, "מה
שלומך?" אמא לימדה אותי שתמיד צריך לשאול בנות מה שלומן, היא
אומרת שיום אחד הכלל הזה עוד יגרום לי אושר.
סינדי מחייכת חיוך רחב, "היא הסכימה", היא אומרת, והשפתיים שלה
זוהרות באדום, "היא הסכימה!" אני מרגיש את הלב שלי דופק
מהתרגשות, "כן?" אני שואל אותה, "למה היא הסכימה?" סינדי
מתקרבת ומתיישבת על המיטה שלי, אני זז קצת ומפנה לה מקום.
"יותם", היא לוחשת לי, "המלכה רואה איזה ילד טוב אתה, היא
יודעת שאתה תשתמש במתנה שניתנת לך בצורה הטובה ביותר. היא רוצה
שתתנסה!" את המילים האחרונות היא אומרת לי ישר לתוך האוזן.
הלב שלי דופק בחזקה.
"אבל יש בעיה", אומרת סינדי, והפנים שלה נהיות רציניות. "מה?"
אני שואל אותה ומרגיש את הלחץ שנכנס לי לבפנים.
"אתה צריך לוותר על משהו בשביל המתנה הזאת". אומרת סינדי, ואני
חושב על המילים שלה. "לוותר על משהו גדול?" אני שואל אותה. היא
מנענעת בראשה לחיוב, "לדעתי כן", היא אומרת.
אני מסתכל עליה ודאגה אופפת אותי, "אבל אני אהיה מאושר, לא?"
אני שואל אותה.
"כן", היא אומרת, והפנים שלה עוד פעם זוהרות בחיוך. הבטן שלי
מתהפכת מרוב עצבים. אני מנסה לחשוב ולהחליט בהגיון.
"לא איכפת לי לוותר", אני אומר לה, כאילו בקשיחות.
ומרגיש את הלב שלי עדיין דופק בחזקה.
סינדי מחייכת חיוך רחב - "אם כך", היא לוחשת, "אני אספר לך
שהמלכה הרשתה לי", היא עוצרת ומשאירה אותי במתח לדקה, ואז היא
אומרת בחיוך גדול, "לגלות לך את המספרים הזוכים בלוטו השבוע!"
הלב שלי צונח לתחתונים מרוב אכזבה. אני מנסה לא להראות מידי
עצוב. סינדי מסתכלת עלי והחיוך שלה נעלם קצת - "אתה לא שמח?"
היא שואלת אותי.
אני מושך בכתפיי, "לא יודע", אני אומר לה, "מה כבר יש לי לעשות
עם כסף? חשבתי שזו מתנה שתעשה אותי שמח!"
הפנים של סינדי נהיות מלאות זעזוע בדיוק כמו שהפנים של מומו
נראות כשאני חוטף לו את האוכל מהפרצוף שניה לפני שהוא אוכל
אותו.
"חביבי", היא אומרת, ומקריבה את פנייה מול הפנים שלי - "כסף
מביא אושר, כולם יודעים את זה, אפילו מלכת הפיות מסכימה לכלל
הזה", העיניים שלה נהיות מעורפלות וחולמניות, "רק צריך לדעת מה
לעשות איתו", היא אומרת, "ואתה נהיה הבן אדם הכי מאושר בעולם".
היא מתרוממת מהמיטה ומתעופפת ברחבי החדר, "האדם המאושר בעולם",
היא שרה, והחיוך שלה נראה לי מטורף פתאום. "האדם המאושר
בעולם!" היא ממשיכה לשיר, ומרחפת לכיוון החלון ונעצרת שם - "אז
תזכור!" היא צועקת לכיווני, "המספר הוא -  אחד, שמונה, שש,
תשע, חמש, שמונה!" אני מהופנט לכיוונה. היא כמעט עפה מהחלון
כשהיא עוצרת בפתאומיות ומסתובבת אלי, "יותם?!" היא אומרת בקול
כזה שעושה לי הרגשה משונה בבטן, - "אני אוהבת אותך!" והיא
שולחת לי נשיקה באוויר, ועפה החוצה.
אני מרגיש כאילו הלב שלי שוקל מאתיים קילו.
הכל נהיה מובן לי פתאום.
סינדי לא תחזור יותר לעולמים.
אני לא אראה אותה יותר.
וויתרתי עליה.
בשביל כסף.
הפנים שלי נמלאות בדמעות, והלב שלי דופק בכבדות -  אחד, שמונה,
שש, תשע, חמש, שמונה.

אני קם בבוקר מבולבל כולי.
אחד, שמונה, שש, תשע, חמש, שמונה.
שותה את השוקו במהירות, ובלי שאמא שמה לב, מכניס לילקוט שלי את
קופת החיסכון.
אני רץ לכיוון הביתן של הלוטו שנמצא מול בית הספר.
אחד, שמונה, שש, תשע, חמש, שמונה.
האיש בביתן מחייך אלי - "בוקר טוב", הוא אומר.
"בוקר טוב, מה שלומך?" אני שואל אותו, כי יש לי חשש קטן אולי
הוא בכלל אישה.
האיש מחייך עוד יותר, "איזה כרטיס אתה רוצה?" הוא שואל, אני לא
יודע מה לומר לו. "את הכרטיס להגרלה הכי גדולה", אני אומר לו
בסוף.
החיוך של האיש נהיה עוד יותר גדול, ואני מתחיל כבר להתעצבן.
"אבל זה הכרטיס הכי יקר!" הוא אומר לי.
"כמה?" אני שואל בקול קשוח, ושופך על הדלפק את כל מה שיש בקופה
שלי, כמו ב"לילה אפל מאד" שהראש של המאפיה שופך דולרים על
השולחן.
האיש בביתן מתחיל לצחוק, "תגיד לי, אמא שלך מסכימה לך?" הוא
שואל אותי.
אני מסתכל עליו וחושב - זה אני שמטומטם, או שזה הוא? ואז אני
מסביר לו כמו שמסבירים לילד קטן - "זה הכסף שלי!".
בסוף, האיש עוזר לי לספור את כל השקלים ויוצא שיש לי מספיק
בשביל לקנות כרטיס להגרלה הגדולה מכולם - עשרים וחמש מליון.
אני משלם ואומר לאיש איזה מספר אני רוצה.
אחד, שמונה, שש, תשע, חמש, שמונה.
אח"כ אני אומר תודה.
ורץ לבית ספר.

בסוף השבוע מתברר שזכיתי בעשרים וחמישה מיליוני שקלים.
אמא ואבא צורחים משמחה.
ואני בכלל לא.

ישר כשראיתי את יגאל הבנתי שהכל משתנה מעכשיו.
הוא בא לכיווני עם חיוך גדול על הפרצוף שלו.
אף פעם לא ראיתי אותו מחייך לפני זה, חוץ מהיום שנפלה למורה
לחשבון החצאית, וגם אז הוא לא חייך, הוא רק צחק וצעק בקול.
"הי יותם", הוא אמר לי, "מה שלומך?" ברגע הראשון לא הבנתי מה
קורה, הסתכלתי מסביב וחיכיתי לראות איזה תעלול או משהו.
יגאל הסתכל עלי בחוסר סבלנות, "יותם?!" הוא אמר לי,  "מה
שלומך?" הסתכלתי עליו מבולבל, "מצוין", אמרתי לו, ואז פתאום
הבנתי הכל.
המתנה של סינדי!
זה באמת עובד!
אז חייכתי אליו בחזרה ואמרתי לו, "מה שלומך?" והוא התקרב ודפק
לי על הכתף, כמו שאח שלו עושה לחבר'ה מהשכונה, "שמעתי שהרווחת
המון כסף", הוא אמר לי, והפנים שלו נצצו, "אתה זוכר שתמיד
הייתי חבר שלך, נכון?!" הוא דפק לי עוד פעם על הכתף, "ושאנחנו
מכירים עוד מהגן, נכון?" לא רציתי להזכיר לו שבגן תמיד היינו
הולכים מכות, אז אמרתי נכון.
וצחקתי לעצמי.

אחר כך הלכתי עם נועה ויגאל לקניון.
זה היה רעיון של יגאל.
הוא אמר לי, שכדאי לי לשאול את נועה אם היא רוצה לצאת איתי
לקניון, ובגלל שפחדתי שהיא לא תסכים, אז הוא בעצמו הלך ודיבר
איתה.
והיא הסכימה.
בקניון היה ממש ממש כיף. אכלנו פיצה וגלידה עד שהרגשתי שאני
מתפוצץ מרוב אוכל, ויגאל סיפר בדיחות כל הזמן, ונועה ישבה
לידי.
אחרי האוכל נועה ביקשה שנלך לפוקס, אז הלכנו איתה, וזה היה קצת
משעמם, אבל היא כל הזמן מצאה עוד חולצות שהיא אוהבת, אז קניתי
לה אותן, ואחר כך היא מצאה ג'ינס יפים כאלו, ויגאל אמר שהיא
נראית משגע, והיא אמרה שהיא רוצה לשמוע מה יש ליותם לומר, אז
אמרתי לה שגם אני חושב שהיא נראית משגע, והיא שמחה וחייכה
והשתוללה, וגם אני שמחתי מאד.
כמעט שיצאנו מהקניון, אבל אז יגאל אמר שאם כבר, אז גם הוא רוצה
לקנות דברים, אז הלכנו לחנות של תיקים וקניתי לו ילקוט מגניב
של ספיידרמן, והוא גם שמח מאד.
כשיצאנו, ראינו שהתחיל להיות חושך, ונועה אמרה שהיא פוחדת
לנסוע באוטובוס לבדה, אז הזמנתי לה מונית ושילמתי לו מראש
חמישים שקל.
שניה לפני שהמונית עזבה, נועה יצאה החוצה ונישקה אותי על הלחי
ואמרה - "אני אוהבת אותך יותם".
ואז נכנסה למונית ונסעה.

ואז הבנתי שסינדי צודקת.
אני באמת האדם הכי מאושר בעולם.

יום אחר כך כשהגעתי לכיתה, מצאתי על השולחן שלי פרחים מנייר
והיה כתוב שם שזה משיר.
שיר יושבת לידי, והיא דווקא חמודה.
אז אמרתי לה תודה והיא נהייתה אדומה כולה.
אחר כך נכנס המורה לתנ"ך, ולפני שהוא התחיל את השיעור הוא אמר
לכולם שיגידו לי מזל טוב על הזכייה.
הוא גם אמר שאני צריך לתת חלק מהכסף לעניים או לתרום למוסדות
חשובים, וגם שבאמת מגיע לי לזכות בכל כך הרבה כסף, כי יש לי לב
של זהב.
כל הילדים הסתכלו עלי, ואני הסתכלתי על השולחן, ואז המורה
התחיל את השיעור.
בהמשך השיעור קיבלתי פתק מנועה - 'I LOVE YOU' עם לב גדול
מצוייר.
אז ציירתי לה פתק בחזרה, ושיר הסתכלה על הציור שלי ונהייתה עוד
יותר אדומה.

נועה ואני נהיינו חברים ממש אמיתיים, אני לוקח אותה לקולנוע
בערך פעם בשבוע, וגם נוסע איתה לקניון מלא פעמים, ומזמין לנו
שם ארוחה.
היא תמיד אומרת שהיא מרגישה בתוך סרט כשהיא נמצאת איתי, ושאני
כל כך חמוד, ושהיא אוהבת אותי.
יגאל התחיל לבקר אותי בבית, והוא גם נהיה ממש חבר טוב שלי,
אנחנו נפגשים המון פעמים אחרי בית ספר ומסתובבים במרכז.
לפעמים לא כל כך נעים לי להיות איתו, כשהוא מאיים על ילדים, או
מרביץ. אבל אין מה לעשות, צריך לוותר בשביל חברים.
בבית ספר, כל הזמן ילדים מכיתות גבוהות באים לדבר איתי ושואלים
אותי כל מיני שאלות, והרבה בנות מצביעות עלי כשאני יוצא עם
נועה לחצר. גם מורים עוצרים אותי בהפסקות ומדברים איתי.
כבר נמאס לי מהם.
אין לי כוח לדבר עם כולם, אז יגאל עזר לי לתלות שלט על הדלת של
הכיתה, שמי שרוצה לדבר איתי יכול רק בין השעה עשר לעשר
וחמישה.
ומאז באמת מפריעים לי הרבה פחות.
גם לשיר אמרתי שתפסיק לשגע אותי, כי מאז שזכיתי בלוטו היא
הייתה מכינה לי כל יום פרחים מנייר, ונועה אמרה לי שהיא ממש
מעצבנת, אז אמרתי לה שתפסיק.
נראה לי שהיא נעלבה.

לפני כמה ימים, אסף תלש את השלט שיגאל ואני תלינו על הדלת וצעק
לכל הילדים בכיתה שלא יכול להיות שהם ככה שותקים ורואים איך
אני נהייתי סנוב ולא אומרים לי כלום, "והכל בגלל שיש לו כסף!"
ככה הוא צעק וצעק.
ואני ישבתי במקום ולא ידעתי מה לעשות.
פתאום יגאל הגיע מההפסקה בחוץ והתקרב אל אסף ונתן לו בעיטה
מאחור, ואסף נפל על הרצפה. "תסתום ת'פה שלך" הוא צעק לאסף,
"תפסיק לקנאות!" אסף ניסה לקום אבל יגאל נתן לו עוד אגרוף,
"עוד מילה אחת שאני שומע ממך", הוא אמר, "ואתה לא מצליח לדבר
יותר בחיים".
היה שקט בכיתה.
כל הילדים שתקו והסתכלו, אף אחד לא העיז לעזור לאסף, כי כולם
ידעו שיגאל הכי חזק בכיתה.
רק הקול של אסף נשמע, בוכה בשקט מהרצפה.

פתאום, מהמקום לידי, ראיתי את שיר קמה ומתקרבת לאסף, "אבל הוא
באמת צודק", היא אמרה בקול שקט, "יותם באמת נהיה סנוב". הכיתה
השתתקה לגמרי, כולם הסתכלו על יגאל או על אסף או על שיר, או
עלי.
לא ידעתי מה לעשות, אז שתקתי.
הרגשתי את נועה מאחורי, "היא פשוט מקנאה" היא לחשה לי, "היא
סתם רשעית מסריחה שמקנאה בך".
יגאל הסתכל על שיר באיום, "גם את תסתמי את הפה", הוא אמר לה,
והיא נהייתה אדומה כולה.אבל אז יניב התקרב אליה ואל יגאל, "אל
תהיה גיבור על בנות!" הוא צעק עליו.
יגאל פתח את הפה לענות לו, אבל אז כבר עוד ילדים התחילו
להתערב, וכל הכיתה התמלאה בצעקות וצרחות ואיומים ומכות.
ואני ישבתי בכיסא שלי בשקט, אף אחד בכלל לא חשב לדבר איתי.
כולם היו עסוקים בלצרוח אחד על השני.
רק נועה עוד ישבה מאחורי - "אני אוהבת אותך", היא לחשה לי, אבל
אני רק רציתי שתלך כבר.

כבר כמה ימים שאני מסתובב מבולבל, לא יודע מה לחשוב.
אמא אומרת שהכסף עלה לי לראש, ושלא הייתי צריך לבזבז כאלו
כמויות ישר על ההתחלה.
היא אומרת שהיה עדיף שהיינו שמים את הכל בבנק ומחכים עד שאני
אגדל.
אני לא יודע מה לחשוב.
נועה אומרת שזה מצוין שיש לי כל כך הרבה כסף.
היא אומרת שככה אנחנו נהיינו חברים, ושכל היציאות שלנו כייפיות
כאלו.
אני לא יודע מה לחשוב.
שיר התקשרה אלי אתמול.
הקול שלה היה רועד.
היא אמרה שהיא רוצה להתנצל על מה שהיא אמרה נגדי בכיתה, היא
אמרה שהיא חושבת שזה חשוב שאני אדע שהשתנתי, שאני אשים לב לזה.
אז אמרתי לה תודה וניתקתי.
לא סיפרתי לנועה שהיא התקשרה, לא רציתי שתגיד לי שהיא רשעית
ומקנאה.
זה הסוד הראשון שלי ממנה.
אני לא יודע מה לחשוב.

קמתי מוקדם והלכתי לבית הספר מבולבל. בדרך ראיתי ילדים מכיתות
גבוהות, וכל הזמן היה נראה לי שהם מסתכלים עלי, ואומרים כל
מיני דברים.
זה היה נורא.
הגעתי לכיתה ופתחתי אותה.
אף אחד לא היה בפנים.
התיישבתי במקום שלי, עייף ומבולבל.
חשבתי שזה נחמד להיות בכיתה ריקה, בלי ילדים שצועקים ומדברים
איתך כל הזמן. זה היה כיף לדעת שאני לא צריך להתייחס לאף אחד,
ולא לשמוע הערות מעצבנות.
רק ליהנות מהשקט.
פתאום נפתחה הדלת, שיר עמדה שם.
"יותם?" היא אמרה לי, ופתאום הקול שלה היה חזק ובוטח, לא כמו
תמיד.
הסתכלתי עליה בעייפות, "הי", אמרתי לה.
היא התקרבה אלי, "תגיד לי אתה מאושר?" היא שאלה.
המשכתי להסתכל עליה, לא ידעתי מה לענות. לא הבנתי מה היא רוצה
ממני, הייתי מבולבל ועייף.
שיר הסתכלה עלי חזרה.
ככה הסתכלנו שנינו אחד על השניה ושתקנו, עד שפתאום ראיתי ברק
סגול עובר לה בעיניים.
נדרכתי כולי, "סינדי?" אמרתי בשקט.
"היא שלחה אותי", אמרה שיר מיד, "היא מבקרת אותי מהלילה בו היא
גילתה לך את המספרים" הסתכלתי עליה המום, "סינדי באה אלייך?"
שאלתי, "מה שלומה?" שיר התקרבה אלי, "תגיד לי, אתה מאושר?" היא
שאלה שוב, "לא יודע מה את רוצה ממני", אמרתי, "אני מאושר? לא
יודע", חשבתי לרגע, "יש לי המון כסף, יש לי המון חברים. אני
חבר של הילדה הכי יפה בכיתה", נעצרתי, לא רציתי לפגוע בה.
אבל היא לא נראתה פגועה בכלל, היא רק שאלה בחוסר סבלנות, "אבל
אתה מאושר?"
הסתכלתי עליה ביאוש, בטח שאני מאושר, יש לי מלא כסף.
"לא", אמרתי לה.
"אני לא מאושר. נמאס לי, אף אחד לא אוהב אותי באמת, כולם רצים
אחרי בגלל הכסף, ונועה עולה לי על העצבים". המילים פרצו לי
מהפה.
הייתי המום מעצמי, אבל הרגשתי שאני אומר את מה שאני מרגיש עמוק
בפנים.
שיר חייכה חיוך קטן והתיישבה לידי, "סינדי אמרה לי לומר לך"
היא אמרה, "שאתה צריך לוותר על משהו בשביל להיות מאושר".
הסתכלתי עליה בבלבול, "אני יודע", אמרתי לה, "היא כבר אמרה לי
את זה, כבר וויתרתי עלי... או ש... על מה את מדברת?"
שיר חייכה אלי, "אתה צריך להגיע למסקנה לבדך", היא אמרה, "רק
ככה תהיה מאושר".
מחשבות התחילו לרוץ לי במוח, הסתכלתי על שיר ורציתי לשאול אותה
מה היא מתכוונת, אבל היא הייתה כבר עסוקה באיזה מחברת שהיא
הוציא מהילקוט.
ילדים התחילו להופיע בכיתה.
כל אותו היום הסתובבתי מבולבל. נועה שאלה אותי מה הבעיה, אבל
לא רציתי לומר לה, אז היא אמרה שאני לא אוהב אותה מספיק
והלכה.
לא היה איכפת לי כל כך, רציתי לדבר עם שיר, אבל היא לא ענתה
לי. היא רק ישבה במקום עם המחברת שלה, וכתבה.
ופתאום, שניה לפני שנגמר השיעור האחרון, הבנתי.
הבנתי את הכל.

באותו ערב קיימתי התייעצות עם המשפחה.
ישבנו כולנו בסלון ואחרי דיונים רבים החלטנו, שאת רוב הכסף
נחלק לעניים או נתרום למוסדות חשובים.
את שאר הכסף, נכניס לתוכנית חיסכון בבנק, תוכנית שאפשר לפתוח
רק עוד עשר שנים.
ואז כבר נראה.
אחר כך התקשרתי לשיר, ושאלתי אותה איך נראית הפייה שלה. היא
אמרה שהיא חמודה כזאת, כתומה ומנומשת.
אני דווקא אוהב נמשים.