זה היה בלילה שלא נרדמתי, הייתי מלאת חרדות ופחדים לא מובנים,
לא הרגשתי בטוח בשום מקום, בכיתי. הרגשתי כאילו אני בוכה רק כי
אני מכיר את עצמי, בכיתי בלילה ההוא שעות. הלכתי מפה לשם ומשם
לפה בלי הרף, דלות נסגרו ונפתחו ולא רק בבית, גם בלב. אורות
נדלקו ונכבו וכל האנרגיה שלא הייתה לי, גם היא נעלמה. בסופו של
דבר הגעתי למסקנה שאני מרגיש בטוח רק בחדר של אחי הגדול. אולי
מפני שהוא גדול, ואח גדול תמיד מעליה אסוציאציה של מישהו ששומר
עליך, אבל אני לא חושב שזה היה זה, אני חושב שזה היה הרגשת
ביטחון אמיתית שהוא נתן לי כל הזמן, בלי שביקשתי אפילו. נכנסתי
לחדרו שהיה מלאה בציורים על הקירות, וגזרי עיתונים ועד מלאה
שטויות שהיו תליות על הקירות והארון ואפילו התיקרה.
נשכבתי על המיטה הגדולה והלא הכי נקייה, אבל שטויות, התכסתי
בשמיכת הפוך הרכה שלו שאני כל כך אוהב ולא זזתי, ככה ישבתי
כמעט שעה נראה לי, עם עיניים אדומות, ודמעות שעדיין זולגות להן
על הדמעות הקודמות שהתייבשו כבר, וכל מה שנשאר מהם זה מלח
דמעות, כי יצאנו מעיני לפני יותר מ-3 שעות. תקתוק השעון שתמיד
שיגע אותי, תיקתק במשך כל הזמן אך הפעם הוא היה שונה, כי ידעתי
שאפילו הוא והקירות והאוויר מרגישים כמה אני עצוב, יותר עצוב
ממלאך שגזרו לו את הכנפיים אני חושב. אז נרדמתי, בחדר שתמיד
נראה לי כאילו רק אדם שאיבד את השפיות יכול לישון בו, אבל
נרדמתי בכל זאת. פתאום אחי הגדול נכנס, הוא שאל אותי מה קרה,
לא עניתי, התביישתי, וכל מה שבאמת רציתי באותו רגע היה חיבוק
אוהב, שיראה לי שהוא שם בשבילי. אבל לא העזתי לבקש, אני לא
יודע למה האמת. הוא מיהר, דיבר איתי כמה דקות, והלך. לאחר שעה
בערך הוא חזר שוב, לי היה נדמה כאילו עברו חמש דקות, למעשה
הייתי בטוח שלא עברו יותר מ-2 מפני שהייתי שקוע כל כך בשינה
אחרי שהוא עזב שוב. הייתי שקוע נורא בחלום, חלום מוזר, מן
סיפור עם לקח חשוב כזה אני חושב.
זה היה חלום על מלאך, מלאך שתמיד היה לו דמעות בעיניים, תמיד.
זה היה כי הוא היה מלאך טוב, עם נשמה, שם בעצם הכל התחיל. זה
היה מלאך שחשב כמוני, ודיבר כמוני, אני חושב שהוא אפילו נראה
כמוני, רק עם כנפיים וגלימה לבנה, בוהקת.
זה היה המלאך היחיד שענה ל: אם היית חייב לבחור, או שאתה תמות
או שחברך הטוב ביותר, במי הייתה בוחר?
הוא היה היחיד שענה, שחברי ימות.
באותה שניה כל מי ששמע את התשובה היה המום, וביקש הסבר, ומשכנע
הם הוסיפו.
ההסבר היה כזה: כשמישהו אחר מת, הוא לא מרגיש את זה, או יודע
את זה, או חושב על זה, הוא פשוט מת.
ככה שמי שסובל מכל העניין זה לא הוא, אלא אלו שנשארו בחיים,
אלא שמתאבלים. ואלו הם שישבו כל שנה ויזכרו, ולפעמים יבכו, ולא
רק בהזכרות, אלא גם בפעמים שישמעו שיר שכתב או הלחין, או יצפו
בתוכנית האהובה עליו, ויזכרו.
בגלל זה, בגלל זה אני אעדיף שחברי ימות, ולא אני.
אבל כנראה שבסופו של דבר, המלאך הזה שבחר לחיות, לא יהיה
מאושר, לא אחרי שגזל מעצמו את חברו הטוב ביותר.
הוא ירגיש כאילו התאבד, ונשאר בחיים כדי לראות את זה.
ובסופו של דבר הוא ירגיש כל כך רע, שיחליט להתאבד בעצמו, ועוד
ירגיש אנוכי. ואז לפתע, המלאך הזה שתמיד יש לו דמעות בעיניים,
יהיה לו רק דם על העיניים, ועל כל שאר הגוף.
ואז המלאך הזה שדיבר כמוני, וחשב כמוני, ואפילו נראה כמוני, לא
יתעורר, לא יתעורר לעולם, בדיוק כמוני. שנינו לא נתעורר,
לעולם. ונישאר לשכב בחדר ההוא, שרק בו הרגשנו בטוחים, עם דמעות
כבדות על הפנים, בחדרו של החבר הכי טוב, שבחרנו לאבד, ואז
להתאבד.

כי כשהמלאכים בוכים בעולם אחר
אז בעולם הזה עצוב לנו יותר
כי כשהמלאכים בוכים בעולם אחר
אז בעולם הזה עצוב לנו יותר, עצוב לנו יותר