זה לא יכול להיות, אמרתי לעצמי.
כל העולם שאני מכירה, הכל אשליה, כלום לא אמיתי?
עברתי כבר מלא תלאות בדרך, דברים קשים באמת.
ויש שיגידו, שאלו הן רק "צרות של עשירים" ו"מי מת?"
אז מתו.
שני סבים, ושתי סבתות.
ומה אני כבר יודעת? אני יודעת שאני רוצה לחיות!
אבל איפה?
ולמה שאני אחיה בכזה מן עולם?
שכל הישראלים "אחים", זה נכון, אבל המלחמה הקשה ביותר היא
"מלחמת אחים"..
והכל מבלוגן, בלי סדר, בלי שיטה.
נגמר החופש הגדול, והשנה, גם בלי שביתה.
וזרקו אותי למים העמוקים, ולמרות שאני לשחות למדתי, טובעת, לאט
לאט, כי מי שחי ממש בתוך אוקיינוס, יודע שעל כוח אי אפשר לשמור
לעולמים.
ואני שוקעת, ממשיכה, מחכה לפגיעת הקרקעית...
וכשזה לא קורה את העיניים פוקחת, ומגלה שאני שטה מעל עננים.
זה הכל דמיון, מן עולם משלי.
הכל יכול לקרות. ואז אני רואה ציפור פצועה. וזה גורם לי לתהות.
אם בחלום שלי, יש רוע, יש פגיעה, אולי גם אנחנו חיים בתוך מן
חלום, אחד של ישות עליונה, אלוהים אם תרצו (אך בשבילי זו
אגדה), שיש בו רוע. כי מותר. מחשבה חופשית.
אז אני חוזרת לשאלה הראשית, למה לחיות פה?
למה לא להתאבד?
כדור בראש, אחד? שניים?
ואז אני נזכרת לעצום שוב את העיניים.
והפעם, מולי יושבת ילדה, לבושה כולה סגול, עם "קוקו עגבניה"
עגול. והיא יושבת על כורסא אצל סבתא שלה, שאהבה אותה נורא נורא
נורא, והיא מרגישה אחראית, עם אחות ושתי בנות דודות. שיחקו
במסעדה קודם, או אולי בבובות?
ותחושת האחריות הזו, מעולם לא עזבה אותי. זיכרון מתוק ממה
שהחיים מעניקים. אחריות, חיבה, אהבה.
והיא הבוגרת מבין "הילדות" אך צעירה מהדמות האהובה, מרגישה
אחריות עוברת אליה, מרגישה תחושה חדשה, של לקיחה.
וגם היום, כשהיא אינה בוגרת דיה כדי לעזור "לגדולים" היא מנסה
לעזור לבת דודה אחת, לעבור משבר שהיא עצמה חווה. והיא לא יכולה
להחליט למי יותר קשה. וזה קשה. המשבר.
חיים ומוות תלויים על הכף, וסודות, ושקרים, ואהבה.
"ממש טלנובלה" לוחש קול קטן.
עם הבדל אחד ברור.
הטלנובלה תסתיים, תבוא אחרת במקומה.
והסיפור התמוה, יישאר במציאות. המדומה?
אז הנה לכם תשובה. לא להתאבד אולי רק בשביל אדם אחד. אהוב,
אחריות שהועברה מדור לדור, בתור מן מסורת שכזו, ואי אפשר אותה
לשבור!
כי רק אם נחיה בשלום והרמוניה, אבל עם המון המון וויכוחים,
יהיה החלום למציאות "מושלמת" ומי אמר שהמציאות הזו אינה
קיימת?
תסתכלו מסביב, מה עיניכם רואות? עולם של חמלה? עולם של בובות?
סך הכל ביקשתי עוד כמה שנים. לפרוש את כל הדברים הרעים. כנראה
שמזמן שברתי איזו מראה, שנידונו אותי ל-7 שנים רעות. אחרת...
איזה עוד הסבר יכול להיות?

אז אני משתגעת, לאט אבל בטוח. יום אחד על תרופות אני אהיה
מנויה, ועד אז, נכנסת לתוך פרנויה משלי.
תנו לי להנות, מנסה להיות בגילי. מי החליט שאני צריכה להתבגר?
בטח לא אני...