היה זה ביום ראשון בבוקר. למעשה, בדיוק בתשע בבוקר - לא יותר
ולא פחות. הרוח נשבה לה בקלילות, חלפה על הבניינים התמירים של
שדרות אוקספורד, ממש לא מודעת למה שהתרחש בתוך אחד מהבתים
המפוארים שבנו את השכונה. גם השמש הצהובה-חיוורת לא ידעה זאת,
ואפילו העצים המוריקים של תחילת האביב לא טרחו לברר את הנעשה.
בכלל, למי אי פעם יהיה אכפת שאמילי ווטס מנגנת בפסנתר? אפילו
היא עצמה אולי הייתה מפקפקת בזאת, אך לרוע המזל אצבעותיה בדיוק
נקשו על הקלידים כך שלא היה טעם להתווכח על כך. אמילי ווטס
חייכה לעצמה. באמת, לשבת ולבזות את עצמה ע"י לחיצה חסרת משמעות
של הקלידים המצהיבים של הקופסא הזאת היא דרך הבילוי המועדפת
עליה?! אפילו קוקי, החתול החמוד שלה סמר את כל שערותיו במפגן
אוורירי במיוחד לנוכח הכלי הצורם, המפחיד. עתה הוא ישב מכורבל
לצידה של אדוניתו הנחמדה, מתכווץ כל פעם מחדש כאשר כל תו הוצא
מהפסנתר. אבל לאמילי לא היה אכפת, אפילו לא גערה בו על שמלכלך
בפרוותו את מכנסיה הנאים - מכנסיים במאתיים דולאר שלמים. אז
היא ישבה לה שם, מנגנת, מקישה דו, ואז רה, ואז דו ורה ביחד -
זה היה ממש הישג. כשהתאמנה על כך דיו, עברה לאתגר הבא שלה - דו
רה מי. זה היה קשה קצת, אך היא הצליחה להתגבר על כך לאחר שיחות
עידוד נמרצות שלה ושל עצמה. "קדימה, את יכולה לעשות את זה",
התנשפה והרימה בפעם האלף את אצבעותיה הרזונות ובאמת הצליחה -
או לפחות כך חשבה. אז הנה היא הייתה שם, נוקשת על הפסנתר, לא
מצליחה במיוחד - ללא שום כוונה להעליב. הבה נשאיר אותה ככה,
מנסה.
בשדרות הסמוכות, שדרות האילן הגדול, עבר לו לתומו גיא רודי.
הוא היה בחור נחמד למדי, הגיא הזה. היית מכניס אותו לביתך בלי
שום בעיות - להתעלם מהעובדה שלהוציא אותו משם, זאת הייתה חתיכת
משימה. תמיד היה דבוק עליו כובע בוקרים גדול רחב שוליים, שהיה
מתהדר בו ללא הפסק - בעצם, ממש ללא הפסק. אם היית נכנס לחדרו,
דבר שעדיין טרם קרה לו בחיים - היית רואה כרית מיוחדת, שהייתה
יכולה להכיל גם את הכובע כשהיה ישן בלילות. לא שזה היה קורה
בתדירות גדולה, כי גיא רודי האמין שאצל חברים כמו בחברים -
המיטות הן לא פריט אישי במיוחד. וכך הוא הילך לו באותו בוקר,
עדיין ישנוני קמעה מביקורו אצל חברו הנפלא דיק, שנתן לו עוד
פעם עשר חבילות בוטנים לפיצוח, רק שייצא מביתו. איזה חבר
נהדר הוא היה! גיא התכוון להודות לו על כך הרבה פעמים, אך
הוא בכל פעם שניסה להגיד לו, איכשהו המבט והשיניים החשוקות
למדיי של חברו מנעו ממנו לנצל זאת עד עכשיו. אז הילך לו הגיא
רודי הזה, עם מכנסיו המרושלים תמיד, עם הנעליים המעלות אבק
בימי הקיץ החמימים ונוטפות בוץ בימי החורף הסגריריים, ועם כובע
הקאובוי שלו - מקור גאוותו התמידי. לפתע גיא רודי נעצר, נפעם.
הוא הגיע לשדרות אוקספורד, ושם... הוא ראה את זה... ליתר דיוק
שמע את זה... היו אלה קולות נפלאים של רעם וברקים, של תופים
המכים בכל חזקם, של חתול שמיילל כמו דודו ארני... הוא הסתער
לעבר מקור הצליל, נחוש לראות מי אחראי לרעש הנפלא הזה. הוא הדף
כמה אנשים מאוד רגוזים עם מחבת ביד, איש אחד עם מסור חשמלי,
שתי ישישות עם מקלות הליכה להגנה עצמית ורוצח מטורף אחד, נחוש
לא להפסיד בתחרות מי יגיע ראשון לבית החלומות. והוא רץ, והוא
רץ... ברקים ורעמים, מתוקים שכמותכם! הוא קרא, ופרץ את הדלת של
ביתה היפה של אמילי ווטס. ושם היא הייתה, יושבת לה על הפסנתר,
מתוקה כזאת, שיערה מסתיר את פניה, רגליה בצורת איקס נהדר...
הוא ניגש אל הפלא המהלך, שבנקישות אצבעותיה של האלילה הפיק
צלילים נהדרים, ונעמד ליד היופי שבמחזה... אך לפני שיעלת החן
הצליחה להוציא מילה, מסור חשמלי החל לנסר את דלת הבית. הוא
ניסר וניסר...
אמילי ווטס הסתכלה על הבחור המשוגע הזה שבא לביתה. היה לו כובע
בוקרים גדול, ובגדים מלוכלכים. איזו חוצפה להיכנס לביתה כך!
היא עמדה לקום ולהחליף את קלידי הפסנתר בפניו המוארכות, כשלפתע
הסתכלה בעיניו. והוא הסתכל בעיניה. והמסור ניסר, ואנשים צרחו
ואנשים צווחו... אהובי! היא קראה אליו. אהובתי! הוא ענה. הם
נצמדו, המסור פרץ את הדלת, והרוצח המטורף קפץ עם חרב נינג'ה
לתוך החדר. אך אמילי וגיא היו כבר בעיצומו של תהליך שאין
להכביר עליו רבות במילים. חרב הנינג'ה נפלה בקול מהדהד על
הרצפה. מסור נתקע בתוך הדלת ודמם. אחד אחרי השני נפלו הסירים,
המחבתות והמארוכים. ההמון הזועם לשעבר יצא לגימלאות. הדלת
נסגרה, וכולם יצאו.  ושם נשאיר את  אמילי ווטס וגיא רודי, אשר
עדיין לא מבינים למה מדי פעם הם מקבלים הודעת פינוי מהעיר,
נאהבים, נעימים, ומאושרים.