את אמא שלי פגשתי, לראשונה, מעל חופי איצי'ימאגו. היה קר באותו
הזמן של השנה, אז היא לבשה מעיל פרווה שכיסה את פניה, כך שכלל
לא ידעתי שזאת אימי.
דבר הוביל לדבר, ומצאתי את עצמי שכוב מעליה, כשהיא גונחת
חרישית.
היא כבר הסירה את מעיל הפרווה שלה, אבל דבר הוביל לדבר, כאמור,
וכבר היה מאוחר מדי לעצור את כדור השלג מלהתגלגל.
כשנולדתי, אמא שלי נעצה בי מבט מוזר. "אני לא מכירה אותך
מאיזשהו מקום?" היא שאלה, כשמקולה בקע פחד מסויים.
"לא," אמרתי, מסווה את קולי בבכיינות חרישית. "את בוודאי
מבלבלת אותי עם מישהו אחר."

כשאני מביט בך, מחזור הדם שלי משתנה.
טוב, לא באמת.

בזמן האחרון הרבה אנשים באים אליי ואומרים לי "יואב, תלמד אותי
איך להיות אדיש. תלמד אותי איך להביט בעיניהם של ניצולי שואה
ולהרגיש ריק מוחלט. תלמד אותי איך להסתכל בתמונות מפיגוע
ושהמחשבה היחידה שתמלא את הראש שלך יהיה שדייה של השדרנית או
עדת הראייה. תלמד אותי איך להיאטם, איך להתעלם מכל רגש אנושי
ולהתמקד בשולי, במטופש, בעקר. בבקשה, יואב. בבקשה."
ואני לא יודע אם לצחוק או לבכות.

משמעות

בעירנות מזועזעת הבטתי באנשים המהלכים סביבי ברחוב.
שמחים, מחייכים, לא ערים כלל לחוסר-המשמעות העצומה של חייהם.
כל גופי רעד. רציתי לצעוק עליהם, לקרוא בקול יציב ואיתן:
"התעוררו! התעוררו!" אך פחדתי מדי. לא כולם יהיו מוכנים להכיר
באמת שלי - כך גרסתי - לא כולם יהיו מוכנים לקום ביום למחרת
כשהם יודעים שאין בכך, למעשה, כל תועלת.
'אך כיצד?' תהיתי, כמעט פולט את המילים והמשפטים הגועשים
בתוכי. כיצד ייתכן שהם חיים ופועלים בעולם משולל מטרה או
סיבה?
לפתע נצנץ רעיון במוחי. כאחוז-טירוף תפסתי את האישה המחייכת
הראשונה שעברה על פניי, ושברתי את מפרקתה. הקהל מסביבי פסק
מלכתו והביט בי בתדהמה.
"ראו!" זעקתי בכל כוחי. "ראו כיצד במעשה כל-כך פשוט, כל-כך
אגבי, הצלחתי לשלול מאישה זאת את שמחתה... את חיוכה! וכי מה
הטעם בחיוכים, אם אחריהם באים רק סבל ויגון???"
קריאתי נשמעה היטב בקרב באי-הרחוב, ואלה הביטו זה בזה, נבוכים.
ורק אדם זקן אחד, בעל בגדים מגוהצים ופנים מקומטים, יצא מתוך
הקהל והתקדם לקראתי.
כשהגיע אליי, סטר לי וירק על פניי.
"אישה זו מתה מאושרת, כלל לא מודעת לסבל וליגון שמותה עלול
להמיט על קרוביה. ומי הוביל לתחושות שליליות אלו? אתה! המשמעות
ניטלת על ידי אלו הנוטלים אותה. חדל מלהיות טרחן! הנח לנו! הנח
לנו לשקוע באבל על מותה של אישה נפלאה זו, וזחול חזרה לחור
ממנו באת."
לקח לי מספר שניות, אבל לפתע הבנתי. הזקן, בדבריו, לא רק לעג
לי.
הוא גם נטל ממני את משמעותי.

אוקטובר-נובמבר