לא, לא היה לי מה לעשות חוץ מלכתב סיפור.
זה הדבר הראשון, יחידי וראשון שכתבתי ברצינות (אלא אם כן
שיעורים בערבית נקראים...), אז אנא רחמו עלי.
סוף קיטורים.

סיפור פיקטיביי (דהה)

פשוט עמדתי שם.
בהיתי אל עבר הסלעים המשוננים, לא יודעת מה להוציא מפי, הנפתח
ונסגר בחוסר פשר.
איש לא היה שם איתי, חוץ ממנו. וגם הוא הלך.
רציתי להרגיש שהוא איתי, רוחו נעה במקום בו הוא השמיע צליל
אחרון. צליל נפילה. צליל התרסקות, אל המים.
לא יכלתי. ידעתי שהוא לא שם.
אני לבד.
מיליון מחשבות צפות בראשי. רק אחת מגיעה לקליטה במוחי, משדרת
עוד מיליון תהיות, על מה היה, מה יהיה ומה היה יכול להיות אילו
זה קרה...
תמיד חושבים על מה היה אילולי זה קרה...
איך זה יכול להיות? כיצד זה המציאות, ולא חלום מלנכולי האמור
להתפוגג מכשאני מולו, מביטה בעיניו.
הדלקתי סיגריה.
הבטחתי לו שלא אעשן.
הכל בשבילו.
הוא שנא שעישנתי.
אך הוא גם הבטיח להתחתן איתי.
הוא הפר את הבטחתו, אז אני את שלי.
עין תחת עין.
הבטתי במים, יודעת במעומעם שאגלי זיעה חלשים נוטפים בעורפי;
תוצאה מהשמש הכבדה.
המים היו כה רגועים, כאילו איש לא קפץ לשם, למותו.
מחשבות עברו בראשי שוב, לא עוצרות להתמקם במוחי, לסדר את
ה"בלאגן" ששרר שם.
'אולי הוא נפל. נדחף. זה בכלל לא הוא'. מחשבות.
מחשבות שווא.
הוא מת.
אהבתי אותו, והוא מת.  
התאבד.
"לך להזדיין," מילמלתי, משליכה את הסיגריה בעקבותיו, מעבר
לצוק.
אני לא צריכה אותו. אני ממשיכה הלאה.