סבא...
כבר שנה חלפה מאז שהלכת ממני, שנה שלמה שנראית כאילו רק אתמול
ישבתי בין זרעותיך, חיבקת אותי ואמרת לי: "ילדה קטנה ומתוקה
שלי"...
שנה שלמה בה כל דבר הזכיר לי אותך, התחלתי לספור מכוניות כמו
שלך ברחוב, כל כך אהבת את המכונית שלך, היא היתה כמו אשה שניה
בשבילך, סבתא כל כך התעצבנה על זה.
בל"ג בעומר האחרון פגשתי אותך, אתה זוכר?
ראיתי את דמותך בלהבות המדורה, חייכת אלי ואמרת שאתה מתגעגע.
זה היה כל כך טוב לראות אותך שוב, ובדיוק כשבאתי להגיד לך "גם
אני אוהבת אותך, סבא, אני מתגעגעת, אנחנו עוד נפגש!"... נעלמת
לי ודמותך הפכה לעוד גחל לוהט בקרקעית המדורה.
לפני שבוע הלכתי ברחוב וראיתי מישהו הולך את ההליכה שלך, עם
חולצת כפתורים משובצת כמו שלך ומכנסי ז'מש שחורות וכובע קסקט
כמו שאתה קנית בספרד.
רצתי אליך להגיד לך שלום, וכמה שאני שמחה שחזרת, אבל כשהסתובבת
ראיתי שזה לא היית אתה.
סבא...
סבתא משתגעת בבית, אמא ודוד שמוליק כל הזמן רבים, ואנחנו,
הנכדים, אנחנו אובדי עצות, לא רוצים מריבות, לא רוצים לסבול.
אם אתה היית כאן היית פותר את הכל במילה אחת.
סבא...
איך אתה מרגיש עכשיו?
איך האנשים שם למעלה?
הם נחמדים אליך? אתה נהנה?
אתה מתגעגע אלינו כמו שאנחנו מתגעגעים אליך?
רק שתדע לך, סבא...
שנורא קשה לי עם העובדה שהגוף שלך הוא כאן איתנו אבל נשמתך
למעלה, סובבת מלאכים.
תשמור עלינו, סבא יקר, אל תתן שיקרה לנו שומדבר רע.
סבא...
ב-17 לינואר תהיה שנה למותך.
כולנו נבכה על הקבר שלך ואני אנשק שוב ושוב, כמו בכל יום, את
השרשרת אותה ביקשת שאענוד כשתלך...