כשעליתי לכיתה ה' החלטתי שזהו זה, הגיע הזמן לעשות משהו גדול.
משהו שאנשים יגידו 'תראו, זה של גידי'. אני חושב שהייתי סבלן,
זה שנים שחיכיתי לזמן שלי, הזמן לתת את הפוש לפריצה שלי,
ועכשיו אני בשל.

באותה תקופה, כל הכיתה הייתה עסוקה בבניית אומגה ענקית שתגיע
מהחורשה הגדולה ועד מגרש הגרוטאות שליד המוסך של שרלי. למזלי,
לא הוזמנתי להשקה הגדולה, זה טוב כי לא היה לי זמן לשטויות,
הייתי עסוק בתכנון הפריצה הגדולה שלי. בכלל, אני ו-ה' 3 לא הכי
מסתדרים, אם תשאלו אותי אני נמצא בשלב התפתחות אחד מעליהם ,
אפילו קראתי על זה מאמר פעם. ליתר דיוק, הם אוהבים לצחוק עלי,
במיוחד איציק השמן עם העגיל באוזן שכל הזמן צוחק על הדיבור
שלי, הוא אומר שאני מדבר כמו בן 40. אבל מה הם מבינים,
כפריים!

יד ימיני הוא אפי, שהיה חבר שלי עוד מהגן. ההורים של אפי
התגרשו לפני שנה ואבא שלו גר עכשיו בירושלים אז הוא שולח לו
הרבה דברים מגניבים, אתם יודעים, אהבתו החסרה, בלה בלה. גם אפי
לא היה בבניית האומגה, היינו באותו ראש פחות או יותר. קבענו
להיפגש במקום הקבוע, קרוב לבית שלו, על חומת האבנים.
"אפי חברי הטוב, שב, שב" אפי התיישב לידי. "אנחנו צריכים
להתחיל לחשוב על החותם שלנו" ,נאמתי, "המעשה שיפקח כמה עיניים,
ירים כמה גבות, יזעזע כמה מערכות ואם אפשר גם ישלשל כמה ג'ובות
לכיסנו".
אפי בהה בי בשעמום קל.
"השאלה רק מהו" ,המשכתי, "מהו המעשה הזה ששמי, ז'תומרת שמנו,
חקוק עליו", החלטתי להיות דרמטי אף יותר, "עזוב ידידי, הבה
נסורה לביתי להמשך התייעצות".
אפי גירד בראשו, "טוב, אבל אני צריך לחזור הביתה בשבע וחצי
לסדר מערכת למחר".

אז הלכנו אליי הביתה. אמא הגישה לנו מיץ. ישבנו וחשבנו, לפחות
נראה לי שאפי חשב, לפעמים אני לא כל כך בטוח מה הולך לו בראש.
כשהחשיך אפי הלך וקבענו להיפגש אצלי מחר ישר אחרי הלימודים.
למחרת כשחזרנו מביה"ס, ישבנו אצלי בסלון. בשעה הראשונה עוד היה
שקט ושנינו היינו שקועים, אחרי שעה וחצי אפי הדליק את
הטלוויזיה. "לא, אידיוט", גערתי בו, "אנחנו לא משחקים פה!".
"אבל משעמם לי", התלונן אפי, "חוצמזה יש תוכנית על סרטים
כחולים באינטרנט". פתאום קלטתי, "גאוני, האינטרנט, איך לא
חשבתי על זה קודם?" אז החלטתי, הרי הדבר שאני מחפש הוא פרסום,
הכרה, קהל שיגמע את מה שיוצא לי מהפה כאילו היה ריוויון ביום
חם. מעין קבוצת תמיכה, שאני בראשה, כמובן.

אז ישבנו על המחשב ופתחנו את קבוצת התמיכה "לאנשים פגועי מוחין
מאטימות החברה", פממ"ה, אם תרצו. הבטחנו לתת אוזן קשבת לכל אדם
דחוי, מכוער או מוזר אשר לא מצא בחברה המודרנית שלנו בית חם,
שלא התאים לו ללכת בקווים שהיא מכתיבה. הבטחנו פתרון לבעיות,
עתיד בהיר לאחר מס' התייעצויות איתנו, ד"ר גידי ואפי.
ישבנו במשמרות של שעתיים בכל פעם, אני שעתיים ואפי שעתיים
וכתבנו משפטים מספר של אמא שלי "כיצד להיות מסמר הערב". ספר די
מטומטם לדעתי אבל הוא התאים. אני סימנתי לאפי עם מרקר משפטי
מחץ והוא היה מקליד.
בהתחלה לא היינו פופולאריים כל כך. כל מיני אנשים מוזרים קיללו
אותנו ושאלו אם אנחנו רוצים לעשות סייברסקס. אבל לאחר כמה ימים
כבר קיבלנו פניות מחו"ל. ליוהנה מפינלנד שכולם מצפים ממנה ללכת
ללמוד ולהתחתן כתבנו "היי עצמך, לכי בעקבות ליבך, בעקבות
תחושותייך ואחרים יבואו אחריך". קבלנו ממנה סמיילי עם לב.

כעבור שבוע כמות הפניות אלינו גדלה, כולם רצו לשמוע את דעתו של
ד"ר גידי רבינוביץ' לבעיות החיים שלהם. החלום שלי התחיל
להתגשם, נעשיתי גדול, יש לי קהל, לי ולאפי, למרות שהוא כל הזמן
ברח לי לשחק פלייסטיישן. לפעמים הוא ממש מתנהג כמו ילד.

אמא שלי אומרת שאני צריך לצאת יותר, להיות עם חברים בחוץ,
לשחק. אם היא רק הייתה יודעת על העומס שנמצא עלי כרגע, על מייק
מאירלנד שנפרד מחברה שלו, היא הייתה מדברת אחרת. חוץ מזה, אני
יודע שהיא רוצה שאני אצא מהבית כדי שהיא תוכל לעשן מבלי "לקלקל
את הילד", או מבלי שאני אספר לאבא שהיא חזרה.

ביום חמישי נסענו אני, אמא ואבא לדודים שלנו בכפר סבא. חזרנו
מאוחר ואני נרדמתי מאחורה. למחרת חיכו לי 160 הודעות באתר.
אנשים לא הבינו למה לא עניתי. לא פשוט להיות גדול בגיל 11.
כשהתחלתי לענות להודעות אבא שלי נכנס ואמר שהוא צריך את המחשב,
אמרתי לו שאני באמצע משהו חשוב אבל הוא מלמל משהו על ללכת
להכין שיעורים וסגר עליי את הדלת. אז הלכתי ללמוד למבחן
במולדת, אנשים במצוקה ואני לומד מולדת, מה תגידו על זה? קראתי
לאפי ללמוד איתי.
כשהוא בא הוא אמר שהפממ"ה כבר משעממת ושאולי כדאי שנלך לאומגה
לראות מי שם.
"בוגד" ,רתחתי, "אם אתה רוצה אתה יכול ללכת, אולי איציק השמן
ישב עלייך", צעקתי.
"טוב, אז תבוא אחר כך אם יבוא לך", אפי השפיל מבט ויצא.
"לא צריך, במילא הפממ"ה בנויה עליי, המייסד". כבר לא היה אף
אחד בחדר.

בלילה חזרתי לכתוב לקהל מעריציי. כתבתי ש- "המפתח לאחרים יקבלו
אותך נמצא בקבלת אתה את עצמך". כתבתי כל הלילה עד שנרדמתי.
בבוקר אמא שלי בקושי הצליחה להעיר אותי. לבשתי את חולצת בית
ספר והלכתי.
כשחזרתי הביתה כבר היה לי מה לעשות. אבל כשנכנסתי לחדר לא
מצאתי את המחשב. "אמא", צעקתי, "איפה המחשב שלי?" אמא שלי
נכנסה ואמרה שהיא מכרה אותו וקנתה לי 7 משחקי חברה, "זה מאוד
חינוכי ומפתח את המוח, חוץ מזה תוכל לקחת אותם לחברים שלי, זה
גם משחקים שאני ואבא  נוכל לשחק, קצת quality time, למה לא?"
"מה יהיה עם המפעל חיים שלי? איך אני אענה לאריק מפרו שיש לו
חרדות קיומיות, הא?"
צרחתי, הייתי על סף בכי.
"תגיד לי, מה אתה מבלבל את המוח? זה המחשב הזה! שחק קצת
"ריסק", זה יעשיר אותך. דרך אגב, ראית את ספר ההצלחה שלי?".

אפי התקשר ואמר שהוא הולך עם כמה חבר'ה מהכיתה לאסוף קרשים
למדורה.
"אתה בא?", שאל.
"לא נראה לי", אמרתי, "אני צריך ללכת עם אמא שלי לעשות קניות
לארוחה המשפחתית ביומולדת שלי עוד יומיים".
"טוב, אז דבר איתי אח"כ", מלמל.

איזה חיים, פעם אחת אתה נוגע בתהילה, החיים מחייכים אליך ויש
לך הכול, פעם שנייה אתה יושב ליד חזי, הבן דוד המעצבן שלך,
ביומולדת 12. הדברים שאני צריך לעבור בגילי.