כשהייתי ילד, תמיד במשחקי כדורגל בשיעור התעמלות הייתי בלם
אחורי. אני מאמין שהתפקיד שאתה בוחר בתור ילד במשחקי כדורגל
אומרים המון על האופי שלך ואני באופי שלי הכי בלם אחורי שרק
אפשר. מלך הכיתה הוא חלוץ, הליצן שוער, הצפוני הוא קשר
יצירתי.אף אחד לא רוצה להיות בלם, ההוא שעושה את העבודה השחורה
ולא מקבל קרדיט, השחקן הכי אפור על המגרש. רק אני תמיד התנדבתי
להיות בלם, הייתי אפילו די טוב.
גרתי כל חיי בבניין קומות בכפר-סבא, ההורים שלי עברו לשם
בתחילת שנות השמונים ומאז אני שם. הזיכרון הכי חזק שלי הם
המובילים. כל שנה התחלף דייר בדירה שמולנו. כל שנה הגיעה משאית
גדולה שפרקה ארגזים שבתוכם חיים של מישהו אחר, ראיתי איזה מאה
ספות , חמישים מקררים ופעם אחת אפילו נבל מורדים מהמשאית ואחרי
שנה מועמסים חזרה. ככה הם הלכו ובאו, כמו אורחים במלון, עד
שבילי הגיעה.
בידיוק שחזרתי מהצבא ראיתי אותה עומדת בשמלה לבנה דקה ומחכה
למעלית, שתקנו מהכניסה עד הקומה השנייה ונכנסו כל אחד לביתו.
יום למחרת היא דפקה על הדלת וביקשה גפרורים, אמרה שאם היא
תמשיך להדליק  סיגריות מהגז לא ישארו לה ריסים. היו לה עיינים
חומות וריסים ארוכים, החלטתי שבגלל שאין לי שום דבר טוב יותר
לעשות אני אעזור לה לסדר את הדירה. אחרי שבוע הדירה היתה כבר
צבועה, חיברתי את הטלויזיה, המחשב והסטריאו ועדיין במטבח היו
מלא ארגזים מלאים והקירות היו ערומים חוץ מציור אחד בסלון של
אשה ערומה. כששאלתי אותה למה היא לא פורקת את הכל ואולי כדאי
לקנות איזה עציץ או שטיח היא ענתה שהיא כזאת, תמיד חיה על
ארגזים, אי אפשר לדעת מה ילד מחר, אולי היא תקום בבוקר ויתחשק
לה לעזוב, פשוט תוריד את התמונה מהקיר ותיסע. כששמעתי את זה
נהייה לי קצת עצוב.
מאז חזרתי כמעט כל יום, בילי היתה כל מה שרציתי להיות, היא
השמיעה לי דיסקים של להקות בריטיות וסיפרה לי על הטיול במזרח,
רק על עצמה היא בקושי סיפרה. כמעט תמיד אני דיברתי והיא
הקשיבה, בחיים לא דיברתי ככה עם אף אחד. סיפרתי לה על ההורים
שלי, על הצלקת שיש לי על היד מהחטיבה, על כמה שאני בטוח שאני
שחקן כדורגל מפוספס.
בפעם הראשונה שישנתי אצלה שכבנו פנים אל מול פנים במיטה , הריח
של השמפו מהשיער הרטוב שלי אפף אותי וכל כך רציתי לגעת בה.
לגעת בה באמת, להרגיש את האצבעות שלי על העור שלה , לטעום את
השפתיים שלה. לילה שלם לא הצלחתי לישון,
הרגשתי אין הדם זורם לי בכל הגוף והקשבתי לנשימות שלה
מתנגנות.
למחרת שאלתי אותה מה הזיכרון הראשון שלה , היא היססה ותפסה לי
את היד. " היום הראשון בכיתה א', חזרנו  בחופש הגדול משליחות
בצרפת וליום הראשון אמא שלי הלבישה אותי בשמלה ורודה ונעלי
בובה שקנינו בפאריז, יום שלם כל הילדים צחקו עלי, הרגשתי הכי
זרה בעולם", כשהיא סיימה חשבתי כמה זה עצוב שלא משנה כמה זמן
עבר ואין היום אתה אדם אחר לגמרי תמיד תחזור להיות אותו ילד
שכולם צחקו עליו ביום הראשון של כיתה א'.
לאט לאט בילי השלימה לי עוד חתיכות בפאזל, הרגשתי כ"כ גאה
שהצלחתי לגרום לה לבטוח בי. כשהיא סיפרה לי על הגברים שריסקו
לה את הלב רציתי לצעוק עד שהקירות ירעדו שאני אוהב אותה לנצח
ובחיים לא אפגע בה. כ"כ רציתי שהיא תיהיה שלי.
את יומהולדת 20 שלי חגגנו אצלה, אכלנו פיצה וצרחנו שירים של
אביתר בנאי ואז, כמה שירים לפני סוף הדיסק היא התקרבה אלי
וחיבקה אותי חזר, הרגשתי את הלב שלה פועם נגדי, הרגשתי את הלב
שלי רץ כשהיא הכניסה את היד שלי מתחת לחולצה שלה, העור שלה כ"כ
רך וחם, לאט לאט הורדנו אחד לשנייה את הבגדים עד שלא נשאר כבר
מה להוריד ועשינו אהבה כמו שכתוב בספרים, אהבה כמו שאהבה צריכה
להיות, מרגשת וסוערת והכי יפה שיש.
כששכבנו במיטה ערומים שאלתי אותה אם עכשיו זה אומר שאנחנו
ביחד, היא ענתה שהיא יכולה להבטיח לי רק את היום אבל אף פעם לא
את המחר, עניתי שאני שמח שלפחות להלילה היא שלי ואני שלה למרות
שעמוק בלב פחדתי כי הבנתי שבילי היא רק של עצמה.
בבוקר למחרת היא עדיין היתה שם וגם בבוקר שאחריו ועוד הרבה
בקרים לאחר מכן.
בילי היתה כל מה שהייתי צריך, היא עזרה לי לפתוח את העיינים
ואת הראש ואני עזרתי לה לפתוח את הלב. אני הייתי בטוח שזה לנצח
עד שיום אחד כשחזרתי מהצבא ראיתי את המובילם מכניסים למשאית את
הציור של האשה הערומה. רצתי מהר לקומה השנייה אבל היא כבר לא
היתה שם. כשנכנסתי הביתה חנוק מדמעות אמא שלי אמרה שהשכנה
השאירה  לי פתק, " יש אנשים אחרים ואני צריכה למצוא אותם, אתה
היית אחר, תודה, בילי".
מאז הגיעו דיירים חדשים שכבר הספיקו לעזוב. אני יודע שבילי
ציפתה שאני אסלח לה, היא אף פעם לא הבטיחה יותר משיכלה לתת אבל
אני לא סלחתי, בעולם שלי אנשים לא פשוט קמים והולכים בלי
להסתכל אחורה.
לקח לי הרבה זמן להבין שבילי לא היתה אמיצה כמו שחשבתי שהיא
ושאת האהבה שלי אני אתן למי שתבטיח לי את המחר.