הילדים
מרקו ואנה ישבו לאכול מרק אפונה, כשנאלק פרץ לתוך המטבח בסערה.
"אתם חייבים לראות!" קרא ומשך בשרוולו של מרקו.
"מה קרה?" שאלה אנה, מנסה לשחרר את אחיה מן האחיזה.
"הגיע צוות צילום מישראל. הם באו לצלם פרסומת ויש להם דוגמנית
ומלא מצלמות והכל. נו, בואו כבר!"
ברגע ששמעו את המילה 'מצלמות' קמו התאומים ומיהרו בעקבות נאלק
לכיוון הכללי של מרכז העיר. הם רצו במשך חצי שעה, במהלכה הלכו
לאיבוד לפחות פעמיים, עד שהגיעו לבסוף לככר הקדושים. שלושת
הילדים הביטו בחבורה של אנשים בולסים ארוחת צהריים שהעמיסו על
שולחן ארוך בצד. פסלי האבירים הזקנים, ביניהם הורכבה המזרקה
בככר, בהו בזרים שדיברו בטלפון בשפה לא מוכרת וקיללו הרבה,
דווקא באנגלית.
בלונדינית גבוהה עברה מטרים ספורים לפני הילדים. מרקו הביט
באלה הנורדית בהערצה, אנה גלגלה עיניים בבוז ונאלק ניצל את
ההזדמנות להביט באנה. הבלונדינית נשאה בקבוק מים מינרלים ומדי
פעם קרבה אותו לשפתיה מבלי ללגום.
"היא צריכה לשמור על המשקל." הסביר מרקו, חצי מהופנט.
"מים לא משמינים." ענתה אנה.
"בטח שכן."
"אל תהיה דביל, כולם יודעים שאין במים קלוריות."
"אז מה, הם פשוט נעלמים מהגוף?"
"הם יוצאים בפיפי, טמבל."
"בשביל דוגמניות, כל דבר משמין. אפילו מים." קטע נאלק את הריב.
"קראתי פעם שמכריחים אותן להקיא אם תופסים מישהי אוכלת בלי
השגחה."
"לא נכון." אמרו התאומים ביחד.
"אל תאמינו, אבל זה היה כתוב במגזין." אמר נאלק בפרצוף רציני,
"אם נראה לכם שאחת כזו נשארת רזה באופן טבעי, אתם גם בטח
מאמינים בערפדים ובאנשי זאב. הכל אגדות, אין אנשים רזים בלי
לרמות."
"מאיפה לך שאין ערפדים במציאות?" חקר מרקו, "פגשת פעם אחד?"
"אם הייתי פוגש..." ניסה נאלק להדגיש את הסתירה הלוגית, אבל
נקטע בידי אחד מאנשי הצוות שראה אותם וצעק לעברם באנגלית.
"מה הוא רוצה?" שאלה אנה.
"לא יודע," אמר נאלק, "אני אלך לבדוק."
הוא התקדם לעבר האיש המוזקן שאחז בידו דפים מגולגלים. האיש
סימן לו בידיו שילך למקום אחר ונאלק פנה להסביר לחבריו שהם
אינם רצויים בעיר שלהם. כשפנו השלושה ללכת עם הבעת בוז על
פניהם, נשמע קול נוסף. אדם רזה ומקריח שלאפו משקפיים עגולים,
פנה אל נאלק והציע לילדים להישאר ולהשתתף בפרסומת.
"זו פרסומת לשוקולד." הסביר נאלק לתאומים לאחר השיחה עם האיש,
"הם אמרו שנקבל חטיפים חינם אם נסכים לעמוד ליד הקפה ולהראות
מופתעים."
"זהו?" שאל מרקו.
"זהו." סיכם נאלק.
"נקבל לפחות עותק מהפרסומת, שנוכל להראות לחברים?" שאלה אנה.
"לא יודע," אמר נאלק, "אני אשאל."
הצלם
דן ברירי היה בזמנו אחד הצלמים המבוקשים באמריקה. אפילו דיברו
עליו כמועמד לאוסקר פעם אחת, אבל לא יצא מזה כלום. לפני עשר
שנים פגש את גלי, אשת פרסום ישראלית, התאהב בה ועבר איתה
להרצליה. כשנולד הבן הבכור, חיפשו השניים עבודה שתוכל לפרנס את
כל המשפחה, אבל תאפשר להם לשמור על קשר מיידי במקרה הצורך. גלי
משכה בכמה חוטים, ניצלה כמה חובות ישנים והצליחה להשיג לדן
עבודה כצלם ראשי במשרד הפרסום שלה.
אחרי חלטורה עם תכנית טיולים בהימלאיה וכמה אלפי קילומטרים של
פילם משומש, מצא עצמו דן בלב העיירה קיציהלי שבהונגריה. לאחר
ארבע שעות רצופות של צילומים בקור מאוד לא אופייני לעונה, הוא
שמח לצאת להפסקת צהריים. לאחר שסיים לטפל בכל הציוד ולמנות
שומר למצלמות שלו, העמיס דן סלט כרוב וקציצות בקר לצלחת
חד-פעמית ושלף את הסלולארי שלו. לחיצה ארוכה על מקש מספר 1
קישרה אותו עם גלי, למסכת מהירה של תלונות עד שממשיכים לצלם.
"הלו?" נשמע קולה של גלי.
"מה קורה, ממוש?" שאל במבטא האופייני רק לו.
"היי, לא מתעללים בך שם?"
"מתעללים, יופי מתעללים. שמו לי צוות שלא יודע אנגלית ודוגמנית
שלא יודעת עברית. הבמאי משגע לי ת'שכל עם רעיונות של סטודנט
שנה א' והאוכל... טוב, האוכל לא רע."
"מה אתה אוכל?"
"קציצות... וקצת כרוב. שלך יותר טובות."
"אל תדאג, יש לכם רק עוד יומיים ואתה חוזר."
"את בטוחה שלא יכולים להשיג מישהו אחר להמשך?"
"השתגעת? מאיפה אני אשיג עכשיו ישראלי שיודע לצלם בשלג? חוץ
מזה, יש לך חוזה ודקל צריך לאכול משהו. אתה רוצה שאני אומר לו
שאבא לא רוצה לעבוד ובגללו הולכים למקדונלדס ומכניסים רעלים
לגוף?"
"לא. חבל רק שלא ארזתי איזה מעיל גדול. כזה שומרונית, או
משהו."
"חרמונית, ממוש. אומרים חרמונית."
"נו, לזה התכוונתי."
"תשמע, בחדשות אמרו שצפויה במזרח אירופה סופת שלג בכמה אתרים.
אולי בכלל יבטלו לך את הצילום ותחזור הביתה מוקדם."
"לא נראה לי. הבמאי המופרע שתקעת לי בטח יחליט שזה יגביר את
האפקט הדרמתי או משהו. אני אומר לו 'משה, אני קופא.' והוא עונה
'יופי, זה מגביר את הרגשת המציאות'. פשוט משוגע, אני אומר
לך."
"טוב, לא נורא, ממוש, זה רק עוד יומיים."
בתום השיחה, הבחין דן בשלושה ילדים נועצים עיניים בדוגמנית.
הוא קרא לעברם באנגלית שיעופו, אבל הם לא הגיבו. הגבוה מביניהם
החל להתקדם אליו ודן שחשש מפני חוליגנים שיתפרצו לסט, סימן לו
ללכת לכיוון השני. לבסוף, הבינו הילדים את הרמז ופנו ללכת. משה
הבמאי הופיע משום מקום וקרא לשלושה שיחזרו. הוא הציע לגבוה
להשתתף בפרסומת תמורת כמה שוקולדים. דן הביט אל השמיים בעצבנות
וקיווה לגשם שוטף שיבריח את כולם למקום סגור. אם יש משהו שדן
שונא זה לעבוד עם ילדים.
הכומר
האב קלאודיו סיים את התפילה וניגש לבדוק את קופת התרומות מחוץ
לכנסיה. כמדי יום ראשון, היו שם מטבעות רבים, כולם פחותי ערך.
האב קלאודיו התפלל שמתישהו יבינו תושבי העיירה כי אין לעניים
מה לעשות עם כסף קטן, הם זקוקים לסכומים רציניים כדי לשקם את
עצמם.
השמש יצאה מבין העננים וסינוורה את עיניו. הדבר בא כסימן,
להזכיר לו שהיום מגיעים אורחים מארץ הקודש. נכון, לא מדובר
במשלחת מכובדת במיוחד, בסך הכל צוות צילום לאיזו פרסומת
לשוקולד, אבל כל מי שראה את ירושלים - כאילו היה אדוננו בכבודו
ובעצמו, כך נהג קלאודיו לחשוב. הוא מהר לטאטא את שביל הגישה
לכנסיה למקרה שיבחרו האורחים לצלם בקרבתה. קלאודיו אמנם התאכזב
מכך שהחמיצו את הדרשה של יום ראשון, אך ראה אות בכך שבאו דווקא
ביום הקדוש.
קלאודיו הבחין בגברת פז'אצץ הזקנה פוסעת מולו ברחוב וקרא
לעברה. הוא שאל האם ישראלים הגיעו כבר והיא סיפרה לו כי הם
מצלמים בככר הקדושים מאז שמונה בבוקר.
"שמונה בבוקר?" חשב קלאודיו, "אבל זה הזמן של הדרשה. מדוע בחרו
לצלם בככר במקום לבקר בדרשה?"
"אתה יודע שרוב הישראלים לא נוצריים, נכון אבי?" שאלה גברת
פז'אצץ.
"כן, אבל בוודאי יתעניינו בכנסיה שלנו. היא קיימת מאז המאה
ה-17 ושרדה שתי מלחמות עולם. הכל בכח האמונה כמובן. אני אפילו
זוכר, כשהייתי ילד, נחת פגז בחצר הכנסיה ולא התפוצץ. ללא ספק,
היה זה נס אמיתי ואות מאדוננו כי אין לאבד תקוה."
"זה סיפור מאוד מרגש, אבי, אבל מדוע שצוות פרסומת ירצה לצלם
כנסיה? אני חושבת שהם עובדים לפי תסריט קבוע מראש."
"הם לא חייבים לצלם. מספיק שיבואו לראות ולשמוע על הנפלאות
שאדוננו חולל בעיר הולדתו."
"עיר הולדתו היא בית לחם, לא קיציהלי."
"התכוונתי לאדון שר הפנים," הבהיר קלאודיו, "הוא תרם הרבה מאוד
כסף לשיפוץ הספסלים ולקניית עוגב חדש. איש נפלא, שר הפנים."
"אמור לי, האב קלאודיו," הקשתה גברת פז'אצץ, "לו היית אתה מבקר
בארץ הקודש, האם היית מבקר בכנסיה או בבית כנסת?"
"איזו שאלה, כמובן שבכנסיה."
"היהודים, או מוסלמים, או מה שהם לא יהיו, מעדיפים לבקר בבית
כנסת. זו כנראה הסיבה שלא הגיעו עד עתה."
האב קלאודיו שקל את ההסבר. היתכן שתושבי ארץ האבות כלל אינם
מעוניינים בכנסיה הצנועה, אך מכובדת, של קיציהלי? היתכן שבאו
רק כדי לצלם פרסומת?
גברת פז'אצץ בירכה את הכומר ביום טוב ופנתה לעיסוקיה. האב
קלאודיו הביט בה מתרחקת ופנה לתכנן את דרשתו לשבוע הבא. הנושא:
כיצד משחיתות פרסומות את נפש הנוצרי הטוב.
הדוגמנית
טניה כרכה מגבת סביב שיערה הקצר, שכבר הפך שחור מרוב טבילות
במים. "במאי מטורף," חשבה לעצמה, "רוצה לצלם פרסומת לשוקולד,
אז הוא מחליט לעשות מזה הפקה שלמה. לקפוץ מחלונות, ללמוד קונג
פו, לצלול בתוך מזרקות. מה אני, ג'יימס בונד? שישמח שאני מוכנה
לעבוד עם המשרד הפיצי שלו ויתן לי קצת לנוח."
היא קירבה את בקבוק המים לפיה, אך המגבת נפלה לפני שהספיקה
ללגום. טניה הרימה את המגבת וניגשה לקרוואן שלה במטרה למצוא
משהו שלא נגע ברצפה ולייבש בעזרתו את השיער. משלא מצאה, קראה
במבטא רוסי כבד: "איי ניד ניו טאוול!". בתוך שניות החלו
להתרוצץ אנשי צוות בחיפוש אחר מישהו בעל גישה למגבות. טניה
נאנחה ושוב ניסתה לשתות מהמים. לפני שהספיקה להרטיב את שפתיה,
הרגישה משב חם שהעיף את הטיפות מפתח הבקבוק, הישר אל הקרקע.
"מה אתה עושה?" שאלה את הספר הרוסי שהחזיק מייבש שיער אימתני.
"אנחנו על לוח זמנים צפוף." ענה בשפת אמו, "משה רוצה להספיק
לצלם את סצנת המדרגות עוד כמה פעמים לפני שיתחיל לרדת גשם."
"אם עומד לרדת גשם, למה אתה מייבש לי את השיער?"
"הוראות של משה, הוא רוצה בלונד בוהק בסצנה."
"רק אל תגיד שאני שוב צריכה להיכנס למזרקה המסריחה ההיא. כמעט
נחנקתי בטייק האחרון."
"מה שמשה מחליט." אמר והחל לסרק את שיערה שכמעט חזר לצהוב
מושלם.
"יבש, רטוב, יבש, רטוב. אני מרגישה כמו קרפדה." אמרה טניה
בעצבנות.
"אבל את נראית כמו מלאך." חייך לעברה הספר והפעיל שוב את
המייבש.
"אתה יודע שנבחרתי פעם לאחת מעשר הדוגמניות המבטיחות ביותר
באירופה?"
"באמת?"
"כן, לפני שנתיים בערך. איזה מגזין צרפתי אסף דוגמניות מכל
העולם וניסה לנבא איפה יהיו בעתיד."
"והם צדקו לפחות?"
"אני עושה פרסומת לישראל במזרקה הונגרית. כנראה שכבר פספסתי את
הרכבת."
"למה, מי אמר שלא תמצאי איזו הזדמנות לפרוץ? תהיי כמו נעמי
קמפבל, רק לבנה."
"אין סיכוי. כשנבחרתי במגזין, עוד עשיתי תמונות עירום. לא משהו
סוטה, כמובן, רק אמנותי. עכשיו יש לי חבר קתולי והוא שונא שאני
מורידה אפילו נעליים בתמונה, אז אני צריכה לבחור בין חבר רציני
ראשון מאז כתה ט' לבין קריירה זוהרת."
לאחר שנתסיים תהליך היבוש וטניה חזרה לבלונד המקורי שלה, קמה
ופתחה את בקבוק המים. רגע לפני שהספיקה ללגום, הבחינה בשלושה
ילדים שנועצים בה מבטים. היא פנתה בכעס לעבר משה הבמאי בכוונה
להסביר לו שהבטיחו לה סט סגור.
הכתבת
גינת רביע, כתבת חדשות הבידור הוותיקה, הוקפצה להונגריה ביום
הולדתה ה-24. רגע לפני שכיבתה את הנרות, הגיע טלפון בהול שעליה
לארוז ולהגיע לנתב"ג בתוך שעתיים לסקר פרסומת לחטיף השוקולד
"Mystery". למרות כל טענותיה כי מגיע לה חופש לפי החוזה וכי
ההורים שלה באו לביקור, נאלצה להיפרד מכולם ולטוס עם צוות
הפרסומת, ועוד עם צלם פרטי מטעם התכנית.
לכל אורך הטיסה הטריד אותה איש שיווק שהעמיס עליה חומר תעמולה
על החטיף ועל טניה גוזלווסקי, הדוגמנית הרוסיה שנשכרה עבור
הפרסומת. החלק הגרוע היה כאשר משה הבמאי החל להתעלק על גינת
ולספר לה על כל רעיון דבילי שצץ לו בראש. כשהבינה שזה ממילא
יום ההולדת הגרוע אי פעם, נכנעה גינת ועשתה עצמה מקשיבה בעודה
מדמיינת את משה משולח על טיל קרקע-אוויר לסוריה.
ההוראות ברורות: לא לעשות כלום בזמן צילומי הפרסומת, לדבר עם
כמה שיותר אנשים בזמן ההפסקות. גלית העבירה את כל הבוקר בנסיון
להשיג ראיון עם טניה, ללא הצלחה. משה, מצדו, שמח לענות לכל
שאלה, אפילו אם היתה "אתה לא חושב שתצליחו לסיים יותר מהר אם
תתרכז בפרסומת ותעזוב אותי לשניה?"
בהפסקת הצהריים, מעלה גלית באמון ההפקה וניגשה לשולחן
הקייטרינג כמו כולם. את הצלם שלחה לשירותים, שלא ירעד בהמשך
היום. המאפרת, אישה בת חמישים בשם מלכה, התיישבה ליד גלית עם
צלחת עמוסה דוגמיות מזון.
"את מהטלויזיה, נכון?" שאלה מלכה.
"א-הא." ענתה גלית באדישות, "את מההפקה?"
"אני המאפרת, למען האמת. איך שאחד השחקנים גומר לאכול, אני
צריכה לרוץ ולטפל בו לסצנה הבאה. לכן אני מעמיסה הכל בבת אחת,
אני לא יכולה להרשות לעצמי לגשת פעמיים לשולחן."
"באסה." אמרה גלית והחלה לסדר זיתים על פרוסה עם גבינה.
"ראיינת כבר מישהו?"
"לא."
"אף אחד, אפילו לא את משה?"
"אני משתדלת לשמור על מרחק ממשה. שלא תביני לא נכון, הוא טיפוס
נחמד והכל, אבל הבן-אדם פשוט קרציה. כל הזמן 'אני הולך לעשות
כמו ריגול, אני אצלם דרך החלון של המכונית, אני אשגע לך את
השכל בשביל תחושה יותר מציאותית'. חלאס, כמה רעיונות יש לו?"
"אני יודעת איך את מרגישה." אמרה מלכה ברוגע והדליקה סיגריה
בעודה אוכלת. "רוצה אחת?"
"אני לא מעשנת." ענתה גינת וזזה מעט הצידה, "את לא מעדיפה
לגמור לאכול קודם?"
"השתגעת? אם מישהו יראה אותי מעשנת, יחשבו שאני מתבטלת וישר
ימציאו לי משהו לעשות."
"בתוך שתי דקות של שיחה, אני כבר מרגישה כאילו את הבן-אדם הכי
חכם פה." אמרה גינת והביטה מסביב. "ניסיתי לדבר עם טניה, אמרו
לי שהיא עסוקה בחזרות. חזרות למה? היא פאקינג קופצת מחלון
וצוללת במזרקה. האחיין המפגר שלי עושה דברים כאלה."
"טניה דווקא מתלוננת שכל הזמן היא צריכה להתאמן על הדברים
האלה. את יודעת שמשה לא שכר כפילה."
"וואלה?"
"הוא חושב שככה יהיה לפרסומת מראה יותר מציאותי."
"משה הזה, יש לו קטע עם מציאות, אני מבינה."
"זה לא קטע, זאת מחלת נפש. אבל זה לא רק הוא, כל במאי שעבדתי
איתו בטוח שהוא גאון ושהוא הולך לשנות את תולדות הקולנוע עם
איזו טכניקה שתבטל את ההבדל בין דמיון ומציאות."
"משה יודע שזו כולה פרסומת, נכון?" שאלה גינת והשתיים צחקו.
הכתבת הפנתה את ראשה כדי לא לנשום את עשן הסיגריה והבחינה
בשלושה ילדים צופים מרחוק.
"מי אלה?" שאלה את מלכה.
"לא יודעת," ענתה המאפרת, "בטח סתם כמה ילדים מהסביבה שבאו
לראות ת'צילומים."
"יש הרבה כאלה."
"בכל מקום. אנשים משתגעים מהם. דן הצלם בטוח שהם באים לשחק לו
בציוד וטניה בטוחה שהם מעריצים שרוצים חתימות."
"את ממש יודעת הכל על כולם."
"אני מאפרת, כשהם נכנסים לחדר איפור, רק אני שם וכולם מחפשים
איפה לפרוק תסכולים. זה כמו ברמן בסרט ישן, שמישהו בא לשתות
ולדבר איתו על הבעיות שלו. ככה אני, הברמנית בפאב של משה." |