חיים טובים. כל מה שחלמתי עליו אי פעם הוא לחיות חיים טובים
ומלאי הרפתקאות. את ההרפתקאות שחוויתי אף לא אחד יהיה מעוניין
לשמוע. חיי היו ההפך המוחלט למושג "חיים טובים". מזלי, אם יש
לי כזה, לא שפר עליי כלל.
ראשית היו לי שני מכשולים בדרכי, מאתגרים מעט פחות רק מהעפלת
האוורסט ביום אחד - הראשון הוא היוולדי למשפחה ענייה בדרום
ניו-ג'רזי והשני, היותי נמושה נכשלת. אה, כן, אני גם מגמגם. גם
מלחמת וייטנאם לא שיפרה את מזלי. חבריי לפלוגה טרחו לכסות אותי
בשמיכה מעופשת, למרות שהלילה היה חם כמו סאונה שהתקלקל בה
התרמוסטאט, וכשגילו עד כמה השמיכה מעופשת טרחו לחבוט בה נמרצות
על מנת להפריח ממנה את האבק. מתוך התחשבות בהיותי אלרגי,
כמובן.
אני אינני אלרגי לאבק.
מלה-דראנג הוטסתי הביתה עם שש צלעות שבורות, ארבע גפיים
מרוסקות וכליה אחת מתפקדת. מה בסך הכל אמרתי? שאיני מוכן לצאת
בשום-אופן לפטרל בג'ונגלים סביב שדות האורז הפסטורליים במעבה
המדינה? מעולם לא הייתי טייל גדול. מאוחר יותר נודע לי שנשפטתי
על סירוב פקודה והודחתי מן הצבא בקלון, שלא בנוכחותי. כנראה
שגם הייתי מורד בדרגה אלמלא הייתי טוראי.
פיצוי רזה היה כל שהשגתי מן הכליה הנעדרת. את הפיצוי הדל סיפק
הממשל מכספי משלם המיסים, מחיה בדוחק שכלכלה אותי במהלך השנה
לה הייתי זקוק כדי לעמוד שוב על רגליי.
מלבד זאת, תודות לעצמותיי המנופצות יכול הייתי לחזות מזג אוויר
גרוע, זמן רב לפני שהופיע מעל שמי וושינגטון הבירה.
מתת החסד הזו הופיעה לראשונה לפני מעט יותר משלושים ושתיים
שנים ועם הזמן רק השתכללה יכולת מופלאה זו לשיאים שרק מעטים
בהיסטוריה חוו.
למשל, באותו הרגע ממש חשתי את אם-כל-הסערות קריבה ולכן הנחתי
את המגב בדלי המים, ונשענתי אל הקיר, לופת את עצמי בניסיון
לשכך את הכאב.
במשך כמה רגעים היה הכאב חזק מכדי שאזכור לשוב ולרחם על עצמי,
אך לכל דבר טוב יש סוף. נזכרתי, בעוד צלעותיי וגפיי ממשיכות
לשלוח מסרים נוקבים, שאינם משתמעים לשתי פנים.
"ערב טוב, דוק".
דוק ג'ונס חלף על פניי במהירות. לרוב אנשים מתעלמים ממני, אך
הפעם לא נראה היה שדוק ג'ונס שם לב לקיומי. שיערות השיבה שעל
עורפו, המלחכות כתפיים רחבות, מעיל גשם אפור וכובע חום
רחב-שוליים, התרחקו ממני בהחלטיות, נעלמים מעבר לפינה ומותירים
אחריהם סימני סוליות, על המרצפות שטרם יבשו במסדרון הגישה
למשרד האוצר.
מבטי ירוק מלידה אך באותו הרגע הוא הוריק עוד יותר מקנאה. ולא
היה זה רק בגלל ששטפתי רצפות ביום הולדתי החמישים וחמישה.
עצמתי את עיניי ונזכרתי ברצפות ששטפתי במהלך חמש עשרה השנים
האחרונות, בהן אני משמש כ"טכנאי היגיינה" של חברת "פוליש
פלוס".
לדעתי, מספיק רצפות כדי לכסות את וושינגטון חמש או שש פעמים.
נזכרתי בשל כך גם בטוד בלקברן, שלפני שנה פרש מן העבודה עקב
פטירה, בחור חביב בן שישים ואחת או שתיים.
טוד, שהיה חברי הקרוב ביותר, כך לפחות החשבתי אותו אני, טען
ששטף מספיק רצפות כדי לכסות את המדינה כולה, את רוד איילנד
וחלקים נרחבים מניו-יורק וקנדה השכנות.
הוא היה בחור חביב מאד, שמעולם - למעט אותן פעמים ספורות
בבוקר, כשלא הספיק לשתות את הקפה המוקדם - לא התעלם ממני או
גרם לי להרגיש רע עם עצמי.
לפעמים היה משתף אותי בטיפים, שקיבל מסוכן ההימורים שלו. הוא
אחראי להיכרותי עם עולמם המופלא של מרוצי הסוסים, הכלבים, ליגת
הבייסבול, הפוטבול, הכדורסל והאיגרוף.
לא בכדי ציינתי את מרוצי הסוסים בראש הרשימה, שכן הם היו
החביבים עליו ביותר. טוד היה מספר לי על הטיפים הטובים שקיבל
(למרות שאלו היו מסתברים כגרועים), מראה לי כיצד 'לשים ת'עין'
על הסוס הנכון (מכל אלו זכרתי רק זאת - רוכב קטן עם סוס גדול
שווים הרבה כסף) ואף שכנע אותי להשקיע כמה פעמים יחד איתו.
בפנים עצובות היה חוזר אליי, מנחם אותי על שהפסדנו הכל. למחרת
היה מגיע לבוש בחליפה חדשה, נעליים חדשות ועניבה, וכריך לארוחת
צהריים בגודל של צוללת גרעינית. מסתבר שאחרי כל הפסד גדול
נפטרה איזו קרובת משפחה שלו, שבטוב ליבה הורישה לו סכום כסף
נדיב.
על מי אני עובד?! טוד בלקברן היה חזיר אנוכי, שהכיר בקיומי מן
הסיבה הפשוטה, שבסביבתו לא היה מלבדי אדם עלוב-נפש יותר ממנו.
"איפה היא?", התפרץ ג'ונס אל תוך המשרד המואר. סטיבנס, האוצר
של אגף הארכיאולוגיה, היה ישוב מאחורי מכתבה מעץ מלא, מבהיקה
בגוון חום עמוק.
"אם לא אכפת לך, ג'ונס, דפוק בדלת בפעם הבאה".
"סטיבנס, אני לא מוצא את המנורה".
"על מה אתה מדבר? תפנה למנהל האחזקה".
"המנורה של השולטן הבבלי? זה הידוע בכינוי מצטיין באמונה, או
בתרגום חופשי - אלאדין?"
"אה, זו. בדקת במשרד שלך?"
"הרגע חזרתי משם".
"אז איפה הג'יני?"
"אני מדען, סטיבנס, לא קוסם. אל תבלבל לי את השכל. אני אומר
לך, זו המנורה".
"ג'ונס, שמך הולך לפניך. אבל איפה ההוכחות?"
"כמה פעמים אני צריך לומר לך? מצאתי אותה בקטקומבה, מונחת בתוך
ארכובה מיוחדת שנבנתה מעל ראשה של גוויה מלכותית. כל הקיר היה
מלא כתבים וציורים שמצביעים על כך. הפילולוג של המחלקה לחקר
המזרח התיכון העתיק טוען שזה ניב בבלי בן שלושת אלפים וחמש
מאות שנים. הנה התצלומ..."
"שמע נא, ג'ונס, הכל טוב ויפה..."
"הכתובות דיברו על צורך גדול וגם ניסים ונפלאות, והסימן של
המנורה היה בכל מקום..."
"ג'ונס! המבקרים יבקשו את הכסף חזרה אם נשים להם את הגרוטאה
הזאת בתוך תיבת זכוכית, בלי ג'יני ענק שימלא את משאלותיהם. אתה
מבין?"
"תעשה את מה שנהוג לעשות בדיסנילנד - תחוב מישהו לתחפושת".
"אנחנו הסמית'סוניאן, ג'ונס. זה לא פארק שעשועים".
"זה מתחיל להיראות כמו..."
"לא החלק הזה, ג'ונס".
"אז במקומה אתם מתכוונים לשים את מנורת הזהב שנמצאה באולם
הפתוח, היכן שקברו את המשרתים..."
"היא הרבה יותר מושכת את העין והיא גם יקרה".
"וזה הסמית'סוניאן".
"מר ג'ונס..."
"אני אחשוף אתכם".
"אתה תשרוף את עצמך".
"עוד נראה... סטיבנס, זאת התגלית שלי. כולם יודעים מה
גיליתי".
"כולם עובדים שלנו".
"על מה אתה מדבר?!"
"אתה יודע טוב מאד על מה אני מדבר. אני אדם עסוק, ג'ונס. יש לי
תערוכה לארגן".
"אתה לא מארגן כלום. אני והמנורה עוזבים".
"אם תמצא אותה, אתה יכול לקחת אותה".
"על מה אתה מדבר?"
"נתתי הוראה להיפטר ממנה. אחד העובדים..."
"אתה לא יכול לעשות את זה!"
"זאת עובדה מוגמרת. יהיה לנו מזל אם נקבל עבורה כמה פרוטות
בשוק הפשפשים. אתה יודע, ג'ונס... אתה עדיין יכול להצטרף
אלינו. תהיה חכם, ג'ונס".
"יא חתיכת..."
"תעזוב אותי עכשיו או שאתבע אותך!"
"אתה חלאה, סטיבנס. אתה לא מכיר אותי ואתה לא מכיר את הקהל.
כשאחשוף אותך, אתה תראה כמו התולעת שאתה".
"תחסוך ממני את האיומים שלך, ג'ונס".
"אמרתי לך, סטיבנס, אתה לא מכיר אותי. אני לא מאיים, אני
מקיים".
במסדרון הריק חשתי היטב את הסופה המתקרבת.
מכריח את עצמי לנוע אל עבר המקום הראשון שהיה לו הפוטנציאל
לספק לי מקום לשבת ולשפשף את גופי הדואב, השענתי את מבריק
הרצפות האוטומטי אל הקיר.
נראה היה לי, שאני מפשפש בכיסי יותר משעה אחר צרור המפתחות
הארור ובחיל ורעד חיפשתי בו, במשך מה שנדמה כשעה נוספת, אחר
פיסת המתכת שתגאל אותי אל המשרד שמעבר לדלת המוברחת ואל הישיבה
המובטחת.
בכאב רב ויגון קודר, לאחר שפעמיים נשמט הצרור הכבד מידי,
הצלחתי להיכנס למשרד הקטן, שם גיששתי אחר מפסק התאורה ולבסוף
התיישבתי בכיסא עור גדול.
מקץ שעה קלה, כשהכאב הותיר לי את היכולת למקד את מבטי ולבחון
את הסביבה מבלי להתייסר יתר על המידה, סובבתי את לוחית השם
שנחה במהופך על קצה השולחן, וקראתי אותה בליבי מספר פעמים,
חורץ את האותיות עמוק במבטי, או שמא במבטי חורץ את האותיות
עמוק בלוחית.
ד"ר אינדיאנה ג'ונס
ראש מחלקת מחקר ארכיאולוגי
עתה הבטתי, עדיין ירוק, במשרד בו ישבתי. מלבד כיסא העור ושולחן
המכתבה שלפניי, היה החדר הקטן מרוהט היטב אם אתם נמנים על
חסידי העיצוב הספרטני, וזאת רק מעט פחות מן הדירה הצנועה
ששכרתי. קולב עץ ריק נתלה על גב הדלת ומאוורר ישן עמד בפינת
החדר, עטוף באבק חודשי הסתיו והחורף הארוכים. מן התקרה צנחה
נורת להט חשופה והחדר כולו סויד בלבן של גבינת קוטג' חמוצה.
מוטב אולי לתאר אותו כירקרק.
מבטי סיים את מסעו במכתבת הברזל הכבדה, שרובה ככולה הייתה
מכוסה בערימת ניירת, הכוללת תדפיסים, דו"חות, מזכרים, טפסים,
מאמרים, קטעי עיתונות וספר עבה וקטן, שעליו ניסה הדוקטור הטוב
לאזן את כל שהוזכר לעיל.
'לו היה לי משרד כזה', חשבתי לעצמי, 'הכל היה נראה אחרת'.
לאחרונה התחלתי לגבש מעט אופי, לקראת שנתי החמישים וחמש.
הניסיון בדרכים, ועבודה קבועה, גם אם בשטיפת רצפות, ליבו בי
ניצוץ חדש של תעוזה. בשנים האחרונות אף הייתי למנוי בספריה
עירונית קרובה והשתדלתי לקרוא שניים או שלושה ספרים מדי חודש.
אתם יודעים, לרכוש קצת השכלה. קראתי מכל הבא ליד: מסיפורת, דרך
היסטוריה ומדעים וכלה בספרי חוקים ומיסים.
בעקבות זאת, מדי פעם הייתי מחליט שמגיע לי, פעם אחת, להרגיש
כמו אדם מוצלח, היושב במשרדו עד מאוחר בלילה ונהנה מסיגר שמן.
בכל פעם היה זה משרד אחר, במקום אחר.
מזה כמה חודשים אני שוטף את מסדרונות הסמית'סוניאן והיום הגיע
הזמן לגבות את מחיר עליבותי מן המשרד של דוקטור ג'ונס.
לא היה לי סיגר שמן, אך הכיסא המשרדי היה נוח.
בעיניי רוחי הייתי לד"ר ג'ונס לכבוד יום הולדתי, והחלטתי כי
הגיע הזמן להכניס מעט סדר אל תוך הר הנייר שלי.
ראשית תמכתי ביד אחת במצוק הכתבים ובשנייה שלפתי את הספר השמן.
ההר הזדעזע קשות וכמות לא מבוטלת של ניירת קרסה במפולת אל
הרצפה החשופה. בכל זאת, המבנה הטופוגרפי החדש בדמות גבעה מתונה
יותר, נותר ערום היכן שבמקור נערם. הנחתי את הספר על השולחן
וקמתי להרים את הנפולת מהרצפה.
"דו"ח תיארוך - מעבדה מטאלורגית, בולטין ובניו בע"מ", צייצה
כותרת אחת. משתומם, פניתי להרים פיסת נייר נוספת. "ארכיאולוגיה
גוועת - מלחמת אירן-עירק והשלכותיה", התפרצה כותרת נוספת. "מפת
חצי האי ערב - קנ"מ 1:100,000", הכריזה כותרת שלישית מעל יריעת
נייר מקופלת על עצמה, עטופה בנבכי כריכה מבריקה. אספתי עוד
כמה, ביניהן "שינויים אקלימיים בעשור האחרון - בגדד
ומבואותיה", "סדאם חוסיין רכש עשרים מטוסי מיג 21 מברית
המועצות" וגם "טופס בקשה SAF-3 לרכישת כותר: אל-מרוויד, מילון
ערבי-אנגלי אנגלי-ערבי".
את כולן הנחתי על השולחן והחלתי עורם אותן באופן תכליתי, פינה
לפינה, כותרת תחת כותרת; ערימת תדפיסים, ערימת דו"חות, מזכרים,
טפסים, מאמרים וקטעי העיתונות.
מקץ דקות ספורות תמה מלאכת המיון. נוטל על עצמי שוב את תפקיד
האלוהות-שעל-השולחן, החלתי בבריאת רכס חדש, בן-עיסת-עץ, מן
הערימות הסדורות. קבוצת הטפסים הייתה הראשונה, שכן הייתה הרחבה
והארוכה במימדיה מבין הערימות. עליה הנחתי בהצלבה את המזכרים,
על מנת לשמור אותם יחד ולחוד בעת ובעונה אחת. אלו שימשו בסיס
מוצק לתדפיסים, לדו"חות, למאמרים ולקטעי העיתונות, על-פי סדר
זה ממש. אז נפניתי להניח את הדובדבן בכריכה קשה על הקצפת
הפירמידלית. "סיפורי אלף לילה ולילה", שאגה הכותרת באותיות
מוזהבות על פני רקע פלסטי כהה ומחוספס, וסימניה קטנה, צהבהבה,
בצבצה לה בין שני עמודים.
את זה עוד לא קראתי!
מסתובב בכיסא המשרדי בנון-שלנטיות, נשענתי לאחור בהפגנתיות
והתכוננתי להרים את רגליי על השולחן בהתאם למסורת הארוכה
והמכובדת של פולשי-משרדים-המחטטים-בחפצים-לא-להם.
"היכן היא?", פרץ ד"ר ג'ונס למשרד בסערה.
"א-א-א-א..." הייתה התגובה בטרם איבדתי את שיווי המשקל
והתהפכתי יחד עם הכורסא. ג'ונס הופיע מעליי בתוך שנייה אחת,
מניף אותי על רגליי כמו הייתי מריונטה.
"לא אשאל אותך שוב... היכן היא?"
"א-א-אני לללא יייוד-דע ע-ע-על מממה את-תה מדבר".
"ריצ'רד", קרא ג'ונס את שמי מן התג, "חסר לך שאתה משקר. השארתי
אותה כאן, על ערימת הניירות הזו".
בשלב זה הבחנתי בידית שוט העור המפורסם שלו, מבצבצת מקפל מעיל
הגשם. עוד מבט חטוף והשתכנעתי כי הבליטות במעיל, סמוך לבית
שחיו, הן צמד קתות אקדחים. הרגשתי שאני על סף דמעות וכן נאבקתי
לשלוט בשלפוחית השתן, שמא אביך את עצמי עוד יותר. החלטתי לספר
הכול, לפני שאסתבך עוד יותר.
"לללא הת-כוונתי", ניסיתי להצביע אל עבר הערימה, "לללקקקרוא
בבבספפפר... אאאיי!", אפילו לצעוק בכאב מן הסטירה לא יכולתי
בלי לגמגם?! אני באמת יצור עלוב.
"תגיד לסטיבנס", שמט אותי ג'ונס בשאט נפש, מותיר אותי על ישבן
דואב, "שכשאשים עליו את הידיים שלי, הוא יקלל את הרגע שנולד.
עכשיו, צא החוצה מהמשרד שלי".
רגע אחד מאוחר יותר, העזתי להרים את עצמי מרצפת המסדרון. זו לא
הפעם הראשונה שנתפשתי כך על ידי אחד ממעסיקיי. זו לא הפעם
הראשונה שהרגשתי מגף נתחב אל ישבני במהירות. זו גם לא הייתה
הפעם הראשונה שקיללו אותי. עם זאת, זה לא קרה כבר זמן רב
ונדהמתי מהתפרצותו של דוק. כל אותם ערב-טוב-ים ובוקר-טוב-ים
שחלק לי, היו מצרך נדיר בהחלט. מעטים, אם בכלל, היו שמים לב
לקיומי ודוק חלק לי את ההכרה האנושית הזו. ועכשיו וודאי ידאג
שיפטרו אותי.
איך הסתבכתי.
ג'ונס נעל את החדר ועזב לפני כמה דקות, לא לפני שנישל אותי
מצרור המפתחות. כל שנותר לי לעשות הוא לקום על הרגליים ולדדות
אל עבר יציאת החירום.
כשנסגרה מאחוריי הדלת, עמדתי באחת מסמטאות השירות של
הסמית'סוניאן. בפנים, המקום מדיף ריח של שושנים מרוב קרצוף
וחומרי ניקוי. את הכניסות מטאטאים לפחות עשר פעמים ביום ושרתי
היום - הכוונה היא לאנשים, בניגוד אליי, שהדעת מניחה לאפשר להם
להיראות על ידי מבקרים, כך שחוויית הסיור שלהם לא תיפגע -
מפנים את האשפה ומבריקים את הסמית'סוניאן בצורה כמעט
אובססיבית.
עם זאת, סמטאות השירות הן כמו... ובכן, הן כמו סמטאות שירות
בכל מקום אחר. הצחנה שמותירות אחריהן השאריות מארוחות מוכנות
ומבושלות, שמגישות הקפיטריות השונות או הביאו המבקרים מן הבית,
מעורבות בלא מעט פסולת שכל מין, גיל או לאום מסוגל להותיר
אחריו בעת ביקור באתר המוזיאונים הגדול בעולם - כך הם מספרים
לכולם ומי אני שאומר אחרת - היא במקרה הטוב בלתי נסבלת. וזה
היה מקרה גרוע במיוחד, שכן הפעם ירד גם גשם. נראה שהסופה
סוף-סוף הדביקה את עצמותיי.
מכיוון שהחלטתי שכל רגע שאשאר יהיה מיותר לגמרי, החלטתי לוותר
על החולצה בחדר ההלבשה ושמתי פעמיי אל עבר הרחוב הראשי. אלא
שהסמטה הייתה ארוכה והרוח נשבה בה במלוא עוצמתה.
ברכיי, על אף שהתחננתי בפניהן להחזיק מעמד, קרסו תחתיי, אך עד
היום לא מצאתי הסבר מספק כיצד מצאתי את עצמי תחוב עמוק בתוך
אחד מפחי האשפה. כנראה היה נטוי על צידו די הצורך, על מנת
שאוכל למעוד לתוכו.
העלטה הייתה מוחלטת בתוך הפח וריח הריקבון חזק מכל מה שהרחתי
בסמטה. מנסה להתרומם, תחבתי את ידיי מספר פעמים אל תוך הפסולת
בניסיון ללכוד את אחת הדפנות ולחלץ את עצמי.
אני מעדיף שלא לחשוב במה נגעתי עת גיששתי אחר אותן דפנות.
לבסוף לא היה זה אני שחילץ את עצמי מן הפח. שתי זרועות חזקות
משכו את רגליי מן האשפה והעמידו אותי, רטוב ומצחין, במשעול
האבן והפסולת.
"תתתודה", מלמלתי.
"כל שתבקש הוא לי פקודה", אמר מושיעי בחיוך מאולץ. אמנם היה
חשוך, אך בדרך נפלאה מבינתי נעמד בדיוק במקום בו תאורת הסמטה
נגעה בפניו.
זה היה ד"ר ג'ונס והוא נראה יותר כמו אינדיאנה ג'ונס ההרפתקן
מאשר ד"ר ג'ונס המלומד מהסמית'סוניאן.
מעיל הגשם האפור שלו נעלם לטובת מעיל עור ארוך, כהה וכבד יותר,
שתאם לכובעו רחב השוליים. ידית השוט שוב בצבצה לפרקים ולרגליו
נעל מגפיים גדולות.
"תתתודה דוקקקטור", בשלב זה הייאוש מן ההשפלה הקודמת וזו
הנוכחית דיכא כל תחושת לחץ בתוכי ורק מאוחר יותר הבנתי שבשל כך
כמעט ולא גמגמתי, "סלח לללי, אך מאוחר והיי-תי רוצה להגגגיע
הביתה".
לפתע בהיתי בשולי השולחן הקטן, ששימש אותי בארוחות הצהריים
המעטות וארוחות לפנות-הבוקר הרבות, בדירתי הקטנה.
בדירתי הקטנה!?
מיששתי את עצמי - עדיין רטוב וקר. משכתי באפי - הצחנה עודנה
נוכחת. מצמצתי בעיניי - בפעם הראשונה צדקתי.
"על אף שזה משעשע אותי", כמעט ואחזתי בתקרה מרוב בהלה, "לראות
אותך בתנוחה הזו, אולי תעדיף לעמוד או שמא אביא לך כיסא?", שאל
ג'ונס בחביבות.
"כי-כי-כי-כי-כי..."
"כיסא יהיה נחמד", עזר לי ג'ונס להתרומם ומשך עבורי כיסא.
"כ-כן", לא ידעתי מה לומר והתיישבתי. הייתי עייף, רטוב, מפוחד
ומוטרד והכי חשוב, מסכן.
הרגשתי את תחילתה של דלקת ריאות מופלאה והשתעלתי בכל הכוח אל
תוך יד קמוצה, כי הנימוס מחייב.
משסיימתי את מסכת השיעול והמסכנות, כשבאותו הזמן ג'ונס שומר על
שתיקה מנומסת, הבטתי סביבי ואז נתלו עיניי במנורה.
הייתה זו מנורת נחושת מעוקמת וקטנה, פייתה דקה ומתעקלת מעלה
וקדימה כמו פיל נוער. ידית מעוגלת פשוטה נתלתה מן העבר השני
ולוע אפל פעור בראשה, הפתח למקום בו אוחסן בה השמן.
הושטתי את ידי אליה והיא הייתה קרה למגע. למעשה, הייתה קרה
ורטובה כאחד. סמני חמצון הציפו אותה באלף מקומות שונים ולכן
הייתה גם מחוספסת למגע. נראה גם שהאומן שיצר אותה לא שמע על
רעיונות כמו שיוף או גימור.
"היי, היי!" מחה ג'ונס, "אתה מדבר על הבית שלי".
"לללא, אמממ..."
"אמרת".
"מממ-ה?!"
"בראש שלך. אמרת שהמנורה שלי נראית כמו גרוטאה חלודה. אני שומע
הכל, שתדע לך".
"א-א-א..."
"שמע, אני לא רוצה להיות חצוף והאמת היא שאת הכלל הזה אסור לי
לשבור, אבל מכיוון שזה פשוט מתיש, מה דעתך שנסלק את הגמגום הזה
שלך אחת ולתמיד?"
"מממ... מה?" כמעט ולחשתי.
"אני אתייחס לזה כהסכמה", הוא אמר.
"אני לא מבין, מה קורה פה?! ג'ונס! מה אני עושה פה בדירה?
בבקשה אל תכה אותי שוב! על מה אתה מדבר?! מה אתה עו-שה פה,
וואו, איך אני מדבר בשטף... אני מדבר בשטף? אני מדבר בשטף!
אני-מדבר-בשטף-בלי-להתבלבל-או-להיתקע..."
"אוהו, מאחורי כל פנים מגמגמות עומד פטפטן טבעי".
"איך עשית את זה?" אמרתי בפליאה מושלמת, בקול מלא וצלול,
בהטעמה ובאינטונציה הנכונות.
"קסם".
"מה זאת אומרת 'קסם'?"
"תשמע, אם אתה באמת מבקש ממני להסביר לך קסם, מוטב שתיפרד מכל
מי שאתה מכיר. במצבך, כרגע, זה ייקח לי בערך שלוש מאות שנה,
חמישים ושבעה ימים ותשע דקות, פחות או יותר כמה שניות".
"יש איזו גרסא מקוצרת?"
"אני יכול להגיד לך את הכותרת".
"נו, נשמע", מאיזושהי סיבה, הייתי בטוח שאני שפוי לגמרי והוא
מטורף על כל הראש.
"הקסם הוא החומר ממנו עשוי הקיום. אני, אתה, כל המקום הזה הוא
קסם".
"מקרצף הרצפות האוטומטי שלי זה קסם. אני עוד זוכר את הימים בהם
השתמשתי במקל וסמרטוט", העמדתי פני מהרהר.
"אני אתן לך את כותרת המשנה", חייך ג'ונס, "הקסם הוא החומר
ממנו עשוי הקיום. הוא אבן היסוד הבסיסית ביותר. זה לא עומד
בסתירה להישגים האנושיים במדע - גיליתם כמה חוקים, סיווגתם כמה
חומרים ואפילו הצלחתם להשתמש בהם מבלי להרוס את העולם לגמרי -
פשוט עוד לא קם המדען שהסתכל על הדברים מספיק קרוב ומספיק רחוק
בעת ובעונה אחת".
"תכף גם תספר לי שאיינשטיין היה הכי קרוב".
"האמת היא שהכי קרוב לכך היה דווקא בחור בשם פרידריך ניטשה,
אבל הוא התחרפן לגמרי בגלל שלא הצליח להבין את רוח הדברים עד
הסוף".
"שמע, ג'ונס... אני באמת מודה לך שחילצת אותי מן האשפה והסמטה
ואין לי הסבר טוב איך עשית את זה או מדוע אני מדבר עכשיו בלי
לגמגם כל מילה, אבל אני בכל זאת אדם מיושב למדי בדעתי".
"כן, בטח".
"סליחה?"
"מה עם ההתמכרות להפגנות?"
שכחתי לספר לכם. אני מכור להפגנות. היו ימים בהם הייתי נווד
חסר בית. אחרי לא מעט נדודים החלטתי להשתקע בוושינגטון הבירה.
כשעברתי קרוב לגבעת הקפיטול תחב מישהו לכיסי כמה וושינגטונים
ושלט. מאז, כשיש לי את הזמן, אני הולך לגבעת הקפיטול, מוצא את
מארגני ההפגנה של אותו היום, לבוש בסמרטוטים של חסר-בית,
ומשלשל לכיסי כמה דולרים בתמורה לצעדה עבור הזכות, באשר היא
זכות.
צעדתי בעד ונגד הזכות לשאת נשק, בעד ונגד הזכות להפיל, בעד
חופש הביטוי ובעד הצנזורה. הנפתי שלטים למען ארגוני העובדים,
למען זכויות הנשים, למען הסביבה וכל זכות אחרת שנפלה בחלקי
לצעוד למענה.
"זכותי!"
ג'ונס נתן בי בתגובה מבט משועשע.
"הייתי זקוק לכסף".
"דבריו של מכור אמיתי".
"שמע, ג'ונס, באמת תודה על כך שתייגת אותי כחולה נפש. אני באמת
אסיר תודה. רק תגיד לי דבר אחרון לפני שאני מגרש אותך מפה
באופן סופי: למה אתה אומר לי את הדברים הללו?"
"במסגרת תפקידי אני מחויב לענות לך במפורש, על כל שאלה שאתה
שואל במפורש".
"ומהו תפקידך?"
"אני הג'יני של המנורה".
"של המנורה הזאת?", הצבעתי מגחך אל פיסת הפח על שולחני.
"אתה רואה כאן מנורה אחרת?"
"יש עוד משהו שאתה רוצה לספר לי?"
"יש עוד משהו שאתה מבקש לדעת?"
"למה אני?"
"ובכן, שפשפת את המנורה".
"מתי?"
"כשהיית בתוך הפח, בין עגבנייה רקובה וחיתול מלוכלך. שפשפת את
המנורה".
"וזהו?"
"האמת היא שדרושים עוד שני תנאים. כדי להפעיל את המנורה יש
לשפשף אותה מתוך צורך אמיתי".
"הוראות הפעלה: הסר את המדבקה המאבטחת ושפשף מתוך ייאוש".
"ובכן, לא בדיוק. ישנו גם התנאי השני: אני צריך לחבב אותך",
אמר ג'ונס, מחייך.
"מחבב אותי?" חזרתי על דבריו בטון ספקני.
"כן".
"למה?"
"גם אני שואל את עצמי את אותה השאלה. כנראה שיש לי פינה רכה
בלב למקרים אבודים".
"לא - למה אתה צריך לחבב אותי?"
"ובכן, אלאדין שחרר אותי מן המחוייבות לשרת את אדון המנורה. עם
זאת, השירות הוא חלק טבעי מישותי כג'יני אז החלטתי להפוך
לעצמאי".
"גם אתה התייאשת מלשכת התעסוקה".
"בערך. יצרתי קשר עם הכוחות הפועלים וחתמתי על חוזה חדש בשירות
המנורה. יותר הטבות פנסיוניות, ביטוח מנהלים והזכות לסרב לשרת
אדונים שאיני מחבב".
"כן? אז למה הכית אותי במשרד שלך?"
"אה, זה? ובכן, רציתי שתגיע למנורה..."
"למה שאני אגיע למנורה?"
"אמרתי כבר, אני מחבב אותך. חוץ מזה, היית מסכים לתחוב את עצמך
לתוך פח האשפה כדי להביא את המנורה הזו חזרה למשרד של ג'ונס?"
"אני מניח שכן. קשה לי לומר לא לאנשים".
"כנראה שזו סיבה נוספת לכך שאני מחבב אותך".
"זה בהחלט מרומם את רוחי", אמרתי, ספק מרוצה, ספק נעלב.
ג'ונס רק שתק וחייך. זה הרגיע אותי די הצורך להמשיך את הדיאלוג
ההזוי.
"מה עשתה המנורה בפח?"
"סטיבנס ניסה להיפטר ממנה, כדי להציג מנורה אחרת. חשבתי שאם
המנורה תהיה חבויה מתחת לאף של כל העולם, בריש גלי, היא תהיה
בטוחה מכל רע. למזלי, סטיבנס חשב מבלי דעת על רעיון טוב יותר
והשליך אותה לאשפה. הרעיון שלו קרם עור וגידים לתוכנית פעולה
חדשה ולשם כך היה על ד"ר ג'ונס לעזוב את הסמית'סוניאן ולהיעלם
אל תהומות האנונימיות".
"היא לא ניזוקה?" אמרתי בחשש מזויף.
"היא בלתי ניתנת להריסה".
"ואתה ידעת היכן היא כל הזמן", אמרתי כמובן מאליו.
"מובן מאליו".
רק רציתי להזכיר שבשלב זה החלו לכאוב שוב עצמותיי. הרגשתי
שהגיע הזמן לסלק את ג'ונס מהדירה ולהניח לי לנוח לקראת מחר.
בד-בבד זו נראתה כהזדמנות מצויינת לבחון את סוגיית הטירוף שלו
בצורה פשוטה ועניינית.
"אז בתור הג'יני של המנורה אני יכול לבקש ממך, למשל, שטיח
מעופף?"
"אתה יכול, אבל אני לא אתן לך שטיח מעופף".
"למה?"
"כי אתה לא באמת זקוק לשטיח מעופף".
"אז מה אני יכול לבקש?"
"אתה יכול לבקש מה שאתה רוצה".
"אני רוצה שטיח מעופף".
"לא".
"ג'ונס, נשבר לי מהמשחק הזה. מה אתה רוצה ממני? הודתי לך - אני
עדיין מודה - אבל כל הסיפור הזה מטורף לגמרי. אני חושב שכדאי
שתלך עכשיו".
"אתה זקוק להוכחה?"
רציתי לומר לו שזמנו תם. שגם אם יבטיח לי שטיח מעופף, פיל שהיה
פעם קוף או ארמון עמוס בפחה מפוטם, נסיכה רווקה ויפייפיה
המוכנה להינשא לי ומרתפים של אוצרות, זמנו תם.
"בסדר, בסדר!", סיננתי מבין שיניי המנסות לעמעם את זעזוע הכאב
שחזר לייסר בעצמותיי, "די! מספיק עם זה!", ניסיתי לפנות אליו
ואל הכאב גם יחד. נפלתי מן הכיסא על ברכיי והתכווצתי בתנוחה
עוברית על הרצפה. מגפיים מעור נעמדו לפניי וידיים נשלחו להרים
אותי בעדינות חזרה לכיסא.
"אתה בסדר עכשיו?" שאל ג'ונס.
"כן. הלוואי ולא הייתי סובל ככה", הפטרתי בחריקת שיניים.
"מצטער. איני יכול לשנות את העבר".
"אחחח... מה זאת אומרת?", הכאב סימא את אותי ולרגע חשבתי שאאבד
את הכרתי.
"אני לא יכול למלא את המשאלה שלך. את מה שסבלת עד עכשיו, איני
יכול לשנות".
עברו עוד רגע או שניים עד שהבנתי על מה הוא מדבר. הכאב עדיין
פעם בעצמותיי אך שלטתי בעצמי די הצורך כדי לערוך ניסוי קטן.
"הלוואי ולא אצטרך לסבול עוד מן הכאבים הללו", אמרתי.
"כל שתבקש הוא לי פקודה", קרץ ג'ונס ומאותו הרגע אבדה לי
היכולת לחזות מזג אוויר גרוע.
"נפלא", לחשתי, מנופף בידיי וברגליי. התחושה הייתה נקייה מכל
זיכרון של כאב.
"כמה משאלות נותרו לי?" תפסתי לפתע שכבר ביקשתי שלוש משאלות!
"אה, אין הגבלה מיוחדת", משך ג'ונס בכתפו.
"זכור לי באופן מעומעם..."
"כלל שלוש המשאלות נמצא במקום הראוי לו - בסיפור אגדות".
"אני בהחלט שמח לשמוע זאת", בהחלט שמחתי לשמוע זאת. שמחתי מאד,
אפילו.
"אני יכול לתאר לעצמי", נאנח ג'ונס.
שתקתי לרגע, מאפשר לו להאנח שוב, טרם פציתי את פי שוב לשאול.
"אגב, איך השגת את הכוחות הללו, ד"ר ג'ונס?"
"ובכן, אני איני ד"ר ג'ונס".
"אתה לא?" באמת הופתעתי.
"זה מה שאמרתי".
"אבל אתה נראה בדיוק כמוהו".
"אתה מעדיף יצור כחול, עם אוזניים מחודדות וזקן טורקי?"
"אני מניח שזה היה מבהיל אותי מעט".
"החיים של ג'ונס נראו לי מעניינים אז החלטתי להיראות כמוהו. זה
מקל עליי את השהייה כאן. אם אתה רוצה לדעת מה קרה לג'ונס אומר
רק זאת - הוא נמצא במקום שכולו טוב ואני לא מתכוון לחיים שאחרי
המוות".
"אה". לא הבנתי אך הנהנתי בראשי את ההפך.
"לא נראה שהבנת", אמר בתוספת חיוך ממזרי, "אבל זה לא משנה, עוד
תבין".
"תראה, רק לפני כמה רגעים לקחת אותנו מרחק של מאה בלוקים
במצמוץ. אני לא מבין, מה הבעיה?"
"גם לג'יני יש כללים", חיוכו התרחב.
"אתה יכול לספר לי מהם?"
"אתה רוצה שאספר לך?"
עכשיו התחלתי להבין את הרעיון.
"הייתי רוצה לדעת מהם הכללים שלך ג'יני".
"ובכן, ישנם שלושה: הראשון הוא הוא שאינך יכול לבקש ממני
להשפיע על דעתם של אנשים".
"אתה רוצה לומר לי שאין לי דרך לשנות את הבחירה של אנשים
אחרים?"
"לא במישרין. אין לי שום בעיה להשפיע עבורך על החי, הצומח או
הדומם, אבל אינך יכול לבקש ממני להשפיע על דעתם של אנשים".
"זה אומר שהדמוקרטים שוב יפסידו בבחירות", אמרתי בעצב.
השני הוא ששמורה לי הזכות למלא את משאלתך, כפי שאני מבין
אותה".
"אני זוכר איזו בדיחה על מישהו עם יד אחת קצרה, שביקש מג'יני
ששתי הידיים שלו יהיו באותו האורך..."
ג'ונס חייך ומשך בכתפו, "לא מזמן ביקרתי אותו במוסד בו אושפז.
הוא מצא לעצמו חברה בעלת מנת משכל דומה, עם שתי רגליים קצרות,
הפונות לאחור. הם דווקא זוג חמוד והוא נראה לי מאושר. בכל
אופן, זה מביא אותנו לכלל השלישי".
"ומהו הכלל השלישי?"
"כבד את הג'יני שלפניך, למען יאריכון ימיך".
"כלומר?"
"אם אפסיק לחבב אותך, מאיזושהי סיבה, אני והמנורה מסתלקים".
"אוכל להציע לך קפה?"
"אני חושב שאנחנו נסתדר נפלא".
ג'ינסי, כך החלטתי לקרוא לו במרוצת השנים, אינו נמצא כאן. חלפו
מאתיים שנים מאז נפגשנו לראשונה באותה סמטה אפלה. חוף הים
שרכשתי לאחרונה, במפרץ איסלה-א-קוואטרה, שבאחד האיים היותר
דרומיים בקאריביים, מהווה מקום מצוין להכתבת זכרונותיי.
למעשה, הוא מהווה היפוך מושלם לאותו יום אחרון בחיים חסרי המזל
שלי. השמש זורחת במלוא עוזה ואני החלטתי למהול את חומה
במאי-תאי כחול וקריר די הצורך למצב רוחי הפרוזאי.
אז מה קרה עד עכשיו? בתחילה התפרעתי מעט - הפכתי לבעליהן של
חברות על-עולמיות והתחתנתי עם מלכת היופי לשנת אלפיים וחמש, לא
לפני שזכיתי אני בתחרות מר עולם. היא הרתה שלוש-עשרה פעמים
ובירכה אותנו בארבעה-עשר צאצאים: שבע בנות ושבעה בנים. בהן
צדקי - לג'ינסי לא הייתה יד ורגל בדבר. לפחות לא בעניין חלוקת
המין של ילדיי.
תבעתי את משרד ההגנה באמצעות היקרים והמוצלחים שבמשרדי עורכי
הדין וזכיתי בפיצוי הולם לפציעה שלי וכן הורדה בדרגה אחת של כל
המעורבים בפרשה.
קניתי את הספרייה העירונית למרות שאיני מנוי בה עוד. היא
מתגמדת לעומת הספרייה שרכשתי לביתי. אני עדיין קורא
שניים-שלושה ספרים בכל חודש.
בניתי את הבניין הגבוה ביותר בעולם - אני גר בפנטהאוז - והפכתי
לאגדה בקרב סוכני ההימורים של מרוצי הסוסים, הכלבים, ליגת
הבייסבול, הפוטבול, הכדורסל ואיגרוף.
לא בכדי אני מציין את מרוצי הסוסים בראש הרשימה, שכן נכנסתי
לספר השיאים של גינס כאדם שמעולם לא הפסיד בהימור על סוס.
אנשים דפקו על דלתי עבור רמז של טיפ והיו מוכנים לשלם עבורו
כסף רב. לאחר זמן מה לא יכולתי עוד לגשת לקופות, שכן קהל שלם
היה נאסף סביבי ומיד מהמר על הסוס שלי. מהר מאד עברתי על ענפי
הספורט השונים והחלטתי, מדי פעם, להפסיד, כדי לשבור את
המיתוס.
זה לא עזר במיוחד. אז החלטתי להפוך לסוס בעצמי.
שברתי את כל שיאי האתלטיקה האפשריים באולימפיאדת דאבלין
עשרים-עשרים <1> - אני עדיין נהנה לרוץ חמישה עשר קילומטרים
כל בוקר, למרות שגם אם אשכב ללא תנועה בחמש עשרה השנים הקרובות
לא אאבד את כושרי. אלא אם אחטוף התקף לב וג'ינסי לא יהיה
בסביבה, אני יכול לאכול ולסבוא ולחזור לזכות במרתון הבא בתוך
עשרים דקות, מתוכן תשע עשרה יוקדשו להתאמת הנייק-או-מאטיק
החדשות שלי. אני פשוט אוהב לראות אותן נרכסות על הרגל.
את ארון המדליות שלי תרמתי לסמית'סוניאן, למיצג "עולם הספורט"
שנפתח לאחרונה. המקום נראה כמו לונה פארק, אבל לאף אחד זה לא
אכפת.
לבסוף השפעתי על מדינות העולם להתפרק מנשק לא-קונבנציונאלי
ושלחתי את שאריות הטרור העולמי עמוק אל תוך המנורה. זה היה קל.
ביקשתי מג'ינסי לעשות זאת.
אז גיליתי שפוליטיקה מוצאת חן בעיניי, שכן הקהל אוהב אנשים
פשוטים, ישרים, שהכל מצליח להם. אני הנשיא האמריקני הראשון
שנבחר לשש-עשרה תקופות כהונה. כתבו חוק מיוחד בשבילי לצורך
העניין. אם אתם שואלים כיצד כל זאת יתכן, אספר לכם שהיו לי
תקציבים גדולים מאד גם אחרי מערכת הבחירות...
מסך אחרון - לאחרונה החלטתי להניח לענייני העולם ולפרוש לחיי
נוחיות ושלווה ארוכים ומלאים. במהרה גיליתי שגם מנעמי החיים
משעממים אותי. כמה מוחיטו אפשר כבר לשתות? כמה שקיעות מושלמות
על חופים לבנים בין דקלים אפשר כבר לראות? כמה סיגרים שמנים
לעשן? כמה ארוחות גורמה לבלוס?
ובכן, הרבה מאד, כמובן, אך הייתי זקוק למשהו נוסף.
אחרי שזכיתי בכל-כך הרבה בחיי, השגתי שיאים שלא נשברו, משלתי
על ממשלות והפכתי לאגדה חיה, הגעתי למסקנה שרדפתי כל הזמן הזה
אחרי שאיפותיו של האחר, של האדם הפשוט מכדי להבין כמה נפלא זה
לחיות. כלומר, כמה זה מרשים לחיות. במובן מסוים, החיים הם נס.
הבנתי שהחיים הם קסם - ואני לא מדבר על נפנופים בידיים או
אמרות שפר של פאולו קואלו.
אני, אתם, כל המקום הזה הוא קסם אחד גדול. בכל אחד מאיתנו טמון
חופן גדוש מן הקסם הזה, אלא שהוא תופס צורה מעט אחרת בכל פעם.
כמו שתי טיפות מים.
יש שנולדו לרוץ על מסלולים, לשחק בכדור או לדהור על סוסים, ויש
שנולדו עם עין נבונה להבחין - ואף לעשות מכך כמה גרושים - מי
מביניהם ירוץ מהר יותר, יקלע יותר לסל או ירכב על הסוס הראשון
בסוף המסלול.
יש שנולדו לגלות בעצמם חוק פיסיקאלי או שניים ויש שנולדו לגלות
שהללו טעו בגדול. יש שנולדו להנהיג בני אדם לעשות טעויות
גדולות יותר משיכלו לעשות בעצמם.
מעטים עוד יותר, אך בלא ספק זה העניין, נולדו למצוא מנורת
נחושת מעוקמת וקטנה, שפייתה דקה ומתעקלת מעלה וקדימה כפיל נוער
ובתוכה יושב ציניקן כחול, עם אוזניים מחודדות וזקן טורקי. השד
ייקח אותי, בזה העניין.
אני מנסה לומר שלכל אחד מאיתנו יש קסם מיוחד לעצמו, וללא ספק
בכולנו יש קסם.
אז מה הקסם שלי? אני נמנה על אלו שנולדו לספר סיפורים.
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.