זה רק עוד שיר, אמרה ולא אמרה עוד. מי יודע מה עבר במוחה באותם
רגעים, זורקת זכוכיות אל האוויר ובוחנת את כוח המשיכה. אולי לא
האמינה, אולי רק ניסתה להתגרות בגורל. הרדיו ניגן שיר עצוב,
מהשנואים עליה ביותר. סתם זבל ילדותי, חשבה, אך לא עצרה אותו
כאילו לא אמרה דבר. הוא חדר אל הדם והלב, מכווץ אותו, יוצר בו
גושים בלתי נראים שלא יהרגו, אך יגרמו לנשימה להיעצר ולגוש
בגרון לעלות. התנועה נעצרה עם הכאב, עוד כוס קפה התנפצה אל
הרצפה שמתחת. השלישית הבוקר. הלכה בשקט אל החלון, נעמדה, נפרדה
וקפצה. לא פחות לא יותר, פשוט קפצה. עוד מקרה של ניסיון
התאבדות נגמר ברגל שבורה.