מול המראה הכל נראה קשה. העיניים, הלחיים, אפילו ההכנה לקמטים
שיהיו שם עוד שנה שנתיים חמש. כמה שאני מתקרבת זה יותר כואב.
בסוף אני מכבה את האור, החושך עושה לי טוב. מרכך את העתיד
המוברח, את ההווה החמקמק ואת העבר הפתוח. קשה לתפוס משהו בכל
החושים, בטח לא באלה שהתנוונו עם הזמן כמו הריח והמישוש. בחושך
אני מפתחת אותם, עובדת על נקודות התורפה. מצחיק שפעם פחדתי
מהחושך. היום אני פוחדת רק מעצמי.
לפעמים אני מצטערת שבחיים אי אפשר לעשות קונטרול Z ולבטל את
הפעולה האחרונה שעשית. לפעמים יש בזה סוג של נחמה. עכשיו כבר
אי אפשר לעשות פאסט פורוורד ולעבור את הקטע המביך הזה. עוד כמה
שניות הקול שלה יציף את השפופרת ואני אצטרך לענות. גם אם אתחרט
ואנתק בינתיים הטעות כבר נעשתה. ואף פעם אני לא אדע באמת אם
היא היתה מתקשרת אלי או שהנתק הזה היה נמשך לנצח. ומה זה בעצם
הנצח, משהו שהמצאנו כדי שלא נצטרך לדבר במושגים של סופיות.
"אני רוצה שניפגש", אני לא מבזבזת זמן על גישושים נבוכים
מיותרים.
"מתי?", היא מרימה את הכפפה.
"בחמש".
"בסדר". אנחנו לא צריכות לשאול איפה. זה כל כך ברור.
בחמש אני מתיישבת ומחכה לה. כמו תמיד היא תאחר ברבע שעה לפחות.
לא נורא, אני צריכה את הזמן הזה בשביל לנקות קצת את התודעה.
לזרוק לתוך האיד כל סימן לאמפתיה, סימפתיה או פירורים של
סלחנות. חייבת לפתוח את השיחה הזאת עם כמה שיותר טינה, אחרת
אני נמרחת לה פה תוך שלוש שניות.
כשהקפה שלי מגיע אני נזכרת איך תמיד היינו שותות אותו בדיוק
אותו הדבר עד שהיא הכירה את נאור. תוך שבוע הקפה שלה טיפס
לגבהים של מתיקות שיכלו להרוג אותי והתבהר לגוון חולה כמעט.
איך שנאתי אותה על חוסר השדרתיות הזה, ואיך לא היה לה שום דבר
להגיד על זה כשהערתי לה. כל מה שהיא יכלה לעשות אז זה לשלוח
חיוך של שתיים סוכר לכיוון שלו ולהעביר נושא.
בשבועות הראשונים שלהם בדירה עוד הייתי מסוגלת לבקר אותם. אחר
כך הביקורים שלי הלכו והתרחקו זה מזה. את הארון הצהוב שהם קנו
בהום סנטר כבר לא ראיתי, ועל העציצים הכתומים שמעתי רק מחברות
אחרות. ניסיתי לדמיין אותם קמים כל בוקר לתוך קשת וזה נראה לי
די נחמד, פסטורלי אפילו, אבל באיזשהו שלב הכול היה נצבע לי
בירוק.
היא מגיעה מתנשמת. השיער שלה ארוך עכשיו, כבר אחרי הכתפיים,
והיא צבעה אותו באדום בהיר ששובר לה את החדות של הפנים ומאיר
אותה במין אור של בית זונות. היא גם השמינה מנחת ומיותר מדי
סוכר בקפה, אבל עדיין אפשר לראות את העצמות הדקות שלה בבסיס
הצוואר ואיך שהן זזות כשהיא מתרגשת.
"לא חיכית לי?", היא מקטינה את הקול ומצביעה על הקפה.
"דווקא כן, עשרים דקות", אני מתעלמת מדקויות במתכוון. אין לי
כוח להתחיל מנמוך.
היא מאותתת למלצרית, שמגיעה עם חיוך של חתול צ'שייר. כבר חמש
שנים אני יושבת כאן ולא זכיתי לחיוכים כאלה מאף אחד.
כשהקפה שלה מגיע היא מאנפזת אותו בסוכר ומבקשת עוד חלב חם. אני
בולעת את הגועל שמטפס לי על הלוע ומרגישה אותו צונח לתוך
הבטן.
"אז מה העניינים?", כרגיל היא נוקטת את טקטיקת הלא קרה שום
דבר.
"קרה הרבה", התודעה שלי ממשיכה מאיפה שהיא הפסיקה.
"אני יודעת, אבל מה קרה שהחלטת להתקשר?".
"את יודעת שאני שונאת להשאיר דברים פתוחים".
"ואני חשבתי שהתגעגעת אלי", היא מחצינה חיוך מצטנע.
"טעית", אני משקרת ויודעת שכמו תמיד רואים עלי.
המלצרית שמגיחה עם הקפה השני שלי ממלאת את הדממה המעיקה בבושם
המוני וחיוך סולל טיפים.
"עוד משהו?", היא מנסה להגדיל את אחוזי הרווח העצמי.
"תפריט", אני זורקת לה עצם.
"בשבילי את המוקפץ", אלה מרימה פתאום את הראש ומתיכה את
ההמונית.
"יפה לך ככה", אני מרשה לעצמי להתרכך ויודעת שתוך שנייה אני
מתחרטת על זה.
"מה, האורך או הצבע?", היא קורנת.
"המשקל העודף". השנייה עברה.
עכשיו היא נראית כאילו כיבו אותה. תמיד היה לי את הכוח לעצב את
המצברוח שלה כמו שהתחשק לי. מעניין למה אחרי הכול אני התרסקתי
והיא פשוט המשיכה הלאה כאילו כלום. למה אחרי הכול אני התקשרתי
אליה.
בשניות שעוברות היא מנסה להתאושש ואני מנסה לדמיין איך היא קמה
היום בבוקר ונצמדה אליו לספוג קצת חום ותחושת ערך עצמי. איך הם
שתו ביחד קפה לפני שציחצחו שיניים, וציחצחו ביחד שיניים לפני
שהזדיינו. איך הוא התעצבן כשהיא אמרה לו שהיא נפגשת איתי ואיך
היא אמרה לו שהיא חייבת והמציאה תירוץ צולע על איזה ספר או בגד
או רגש שהיא שכחה אצלי.
"הבאת לי את הספר?", היא מתקיפה פתאום.
"איזה ספר?", אני מיתממת, הספר אצלי בתיק.
"הספר שאצלך בתיק", היא מחייכת, חמש שנות חברות זה הרבה זמן.
אני מוציאה את הספר ומניחה אותו בקצה. אם היא תפתח אותו עכשיו
אני אתאבד. היא פותחת אותו. אני קמה להשתין. כשאני חוזרת הסלט
המוקפץ על השולחן וההילה האדומה שלה סוככת על הדפים הלבנים,
צובעת גם אותם בצבע של בורדל. היא סוגרת אותו בחטף.
"אז מה רצית בעצם", היא עושה ניסיון אחרון.
"לראות אותך מתפתלת קצת. שכחתי כמה כיף זה יכול להיות".
"אני אני הולכת", העצמות הדקות שלה זזות.
"את לא הולכת לשום מקום עד שאני לא מפסיקה ליהנות מזה".
היא נמרחת על הכיסא ומתחילה לנקר בסלט. כמו שניחשתי היא מתחילה
עם הכרובית, אחר כך יבוא הגזר ורק בסוף העוף. בפילפלים היא לא
תיגע ואז יגיע תורי.
"אז מה שלום מאור?", אני משבשת ויודעת שהיא כבר לא תטרח לתקן.
"בסדר. רוצה קצת?".
"מה? את מאור? לא תודה".
החיוך שלה מתחיל לרעוד ואני רואה את המצח מתחיל להתקרב לסנטר.
איך המימיקה הזאת היתה מעירה בי פעם תחושות מעורבות של מיאוס
וחמלה. איך היא עדיין עושה לי אתה זה.
"למה את עושה לי את זה?", היא מנסה לעצור את הדמעות.
"אני נהנית, את יודעת שאני נהנית. תביאי פילפל".
היא דוחפת את הסלט לעברי, כאילו אם היא תצליח לסתום לי את הפה
בפילפל הכל יהיה בסדר, כאילו אני מתביישת לדבר בפה מלא.
"אז את מאושרת", אני לועסת לעברה.
"כן, עד כמה שאפשר".
"כמה כבר אפשר?", אני ממשיכה.
"כמה שיותר", היא מאמצת סיסמאות נבובות, כמו תמיד.
אני הודפת לעברה את הצלחת החדגונית, "קחי, נשאר קצת גזר".
עכשיו היא מחטטת בשאריות בחיוניות ואני נזכרת בפעם הראשונה
שראיתי אותה עירומה. העור הלבן שלה אטום כמו צבע שמן, וחלק כל
כך, בלי אף וריד או נים או נמש. ואיך נשבענו שזה יישאר בינינו.
כשהיא עברה לגור איתי כולם היו בטוחים שזה הקטע הרגיל של שתי
חברות שרוצות להתפרק קצת אחרי הצבא. גם היא ניסתה להתכסות קצת
באצטלה הזאת, אבל בבקרים היתה נכנסת למיטה שלי כמו זונה קטנה
ומתחילה להוציא קולות רכים ומתוקים שהובילו אותי תמיד למקום
אחד. ואחרי זה הדמעות, ולמה אני עושה לה את זה, ואחר כך
ההשמטות המכוונות של המגבת ועוד פעם הקולות הרכים והמתוקים.
"יש לך סיגריה?", היא שולפת אותי מבין הרגליים שלה.
"לא, הפסקתי", אני משקרת שוב.
"למה את משקרת? ראיתי אותך מעשנת מקצה הרחוב".
"דמיינת. תמיד היה לך דמיון מפותח. לא נגעתי בסיגריה כבר
שבוע".
"אז אני קופצת לקנות".
היא מרימה את הישבן הצר שלה מהכיסא ומתרחקת במורד הרחוב. אני
מוציאה סיגריה ומפריחה טבעות בודדות. המלצרית חושבת שזה הרגע
המתאים לקחת לי קצת דם.
"המון זמן לא הייתן כאן".
"באמת, דווקא ישבתי פה שלשום".
"לא, אני מתכוונת",
"אני יודעת מה את מתכוונת. אני אפילו יודעת קצת יותר מזה. יש
לה חבר".
"בכלל לא חשבתי בכיוון".
"אה, את סתם מזילה ריר כל פעם שהיא מסתכלת לכיוון הכללי
שלך?".
"את רוצה עוד משהו?".
"לא ממך".
אלה מגיעה בחיוך שנמחק ברגע שהיא רואה אותי עם הסיגריה. "בת
זונה", היא מסננת. "אני הולכת". אלה הולכת. ההכנה לקמטים שיהיו
אצלי עוד דקה שתיים חמש נראית קצת יותר רצינית. גם המלצרית כבר
לא מחייכת. אני מזמינה עוד קפה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.