.ירדנו לטייל בואדי.
בוקר אביבי של שמש חמימה מזייפת, ריח של פריחות וטעם הזעתר
באויר.
" את יודעת, כבר הרבה זמן, שלא טיילתי פה"
ואני, שדמיוני לוקח אותי תמיד לאן, שרק ארצה, מקשיבה בחיוך קל.

"בואי נקיף את הכפר מדרום לצפון" היא מציעה.
ואני, שמכירה את שגעונותיה ויודעת, שהדרך ארוכה ויכולה גם
להפתיע.
.ולא  לטובה.
- סרבתי.
האדמה החומה, שזה אך ספגה מי גשם - בתולית כל-כך ורכה למגע,
עד כי אני מנסה לרחף מעליה, שלא לפגוע בתומתה.
נאחזתי בסלע הזקוף וניסיתי למשוך את הגוף הכואב.
הידיים לא נשמעות.
אני מחליקה.
ממאנת להכנע  אני נצמדת בשנית חסרת נשימה.

"זה היה רעיון אומלל הסיפור הזה - להקיף את הכפר ו..
ולרדת אל הואדי, בכלל..."
אני מחפשת בכף רגלי איזו בליטה להאחז בה .
הכלבה מתחתי עומדת  הכן -
היא לא מעלה בדעתה לקלוט אותי, אם אצנח לי לפתע ?!

הנערים שקבלו את פנינו  ברדתנו אל הואדי היו ידידותיים.

"אהלן וסהלן, מין ווין אינתום" - " שלום עליכם ומאיפה אתם?"
אילנה מגבירה צעדיה ומבקשת ממני לתרגם בעודה צועקת אליהם
בחזרה
"אהלן,,,
אהלן,,,"

בצרימת קולה ניכר המתח.

בצעד קליל ,לכאורה
אנחנו מנסות לפלס דרך בין  הרגבים החומים כל- כך,
ולהתלהב משתילי הזית המנסים להאחז באדמה לא להם,
זה מקרוב הובאו אל המטע שעמד בשממון
תקופה ארוכה.
קולה של המשכוכית מתקרב
ולאחריה נביחות הכלב השומר על העדר,שבא להריח את הפולשות .

עברנו לגדה השניה של הואדי.
עדיין שומרות על צעד מתון משהו,
לא מרפות מבט מן העדר ורועיו.
"זה בהחלט לא היה לעניין להקיף את הכפר" - אני מחמיאה לעצמי
ומגלה בה בעת
שגם בצד הזה של הכפר אנחנו לא בדיוק בבית.
מעל לראשינו, נושק לשמים, נמצא הישוב שלנו.
"זה לא כל- כך עוזר לנו במקום שאנו נמצאות עכשיו"
אני מזהה את קולה של אילנה במחשבותי.
ריח העדר משתלט עלי,
משהו לח עוטף אותי ואני חשה ברגבי האדמה  החומה, הלחה,
הבתולית,
ואל צווחותיה של אילנה מצטרפות נביחותיה של הכלבה,
שמריחה ,טוב יותר מאתנו,
את  הסכנה.
אני בועטת ברגלי, זוחלת על בהונותי ונמרחת חזרה
מרגישה בנוזל החם על גופי.
בשארית כוחותי אני מחפשת במבטי את אילנה.
קולה נדם.
העדר נעלם.
וגם הכלבה שקטה.

בסן-חביב-נירה
מרץ  97