תמונה לאמצע חיים
תמונת מצב עגומה באמצע החיים.
לגלות שהייתי כלי משחק
ושיחקתי לידיה.
לידיו.
שחייתי ליד אדם שכלל לא היה שם,
לידי,
בשבילי.
לא ראה אותי.
לא שמע אותי.
אז מה הפלא שחייתי בתוך בועה?
ששום דבר לא עבר
אלי
וממני?
וכל השנים האלה
חייתי בציפייה
דרוכה בתקווה
לשם מה?
למי ?
למשהו
שכלל לא הכיר?
שידע
מבלי להתוודע אליו?
אז איפה היתה כל האהבה
ההיא הגדולה?
ומהי בכלל -
אהבה,
אם אין הקשבה,
קבלה,
נתינה?
ואולי בעצם,
זכיתי מן ההפקר.
הייתי יכולה להמשיך
בכך,
לעוד מחצית חיים,
אם לא הייתי
מחטטת
מגרדת
פוצעת.
הייתי יכולה להמשיך עד בלי די.
לשווא.
ואולי, עכשיו
אני חיה את ההפקר,
כשאני יודעת
שהוא עדיין לא כאן
בשבילי
והוא, גם אם שומע,
עדיין לא מקשיב
לא רוצה
לא יכול
מפחד מן ההקשבה
מן ההתמסרות
מן הנתינה.
12.6.98 |