הייתי שם כשהוא בקע מן הביצה.
קטן, צווחני, רטוב ואדום. דמעות ניגרו מעיניו. כמה טוב היה
בתוך הביצה!

מהר מאוד הוא למד ללכת, לעופף קצת (הוא לא היה מוצלח בזה
בתחילה). כשדיברתי אתו בפעם הראשונה, הוא אמר שאינו יודע מי
אני ולכן אסור לו לדבר איתי. נפנף בזנבו, החטיא את רגלי
במילימטרים ספורים, ועזב את המקום.

כבר אז הוא ידע מה נגזר עליו להיות.

בגיל צעיר החל לעסוק במלאכה האהובה על דרקונים: איסוף זהב לכל
צורותיו. הוא לא הצליח להסביר לי או לעצמו מדוע הוא עושה זאת.
הוא רק היה אומר:
"אני אוהב לישון!"
"נו טוב," אמרתי, "הרי כל דרקון אוהב לישון."
"אבל אני אוהב לישון הרבה!" היה אומר ומראה לי את מצבור הזהב
שלו.
"זה נוח?" שאלתי אותו בתמימות לכאורה.
"כאילו שאני צריך לספר לך..." היה מלגלג.
העניין די פשוט בכל מה שקשור לדרקונים וזהב. אני לא המצאתי את
זה, זה איזה כלל עתיק שנקבע בשבילנו. דרקונים אוהבים לישון.
בכדי לישון טוב עליהם לנוח על מצע טוב. זהב, מסתבר, משמש כמזרן
מושלם לדרקונים במשך כל ימי חייהם. והרי ידוע שדרקונים הם
יצורים עצומים בגודלם, ומכאן אפשר בנקל להבין את דרישתם
לכמויות עצומות של זהב. ישנם אלו שאוגרים יותר וישנם שאוגרים
פחות. בכל מקרה - כולם עוסקים במלאכה זו במשך כל חייהם כמעט.

נחזור לדרקוננו.
ראו את זה עליו עוד כשהיה קטן. ללא ספק, אמרו כולם, הוא יהיה
דרקון שמן מאוד. לדרקונים שמנים קשה לישון. הם צריכים לסדר את
ערמות הזהב שלהם בצורה מיוחדת כל ערב. מיותר לציין שהם גם
צורכים כמויות עוד יותר גדולות של זהב. בכל מקרה, לדרקון שלנו
לא חסר דבר. הוא היה אוכל כל מה שזז, ושודד כל מה שנוצץ בצבע
הנכון.

"אתה צריך להצטרף אלי פעם." הוא אמר לי.
"לא," חייכתי אליו, "אני אוהב את עצמי ככה," הבטתי אליו, מתנשא
לגובה כפול משלי, "אני אשאר דרקון קטן ורזה. הזהב שיש לי מספיק
לי לשארית חיי."
"איך שאתה רוצה, אתה מחמיץ את כל הכיף." קבע בנפנוף כנפיים
קליל.
"אני בטוח." אמרתי אני, והלכתי משם, מדלג בקושי מעבר לזנבו
העבות.

ברבות הימים היה כבר נשאר במאורתו המפוארת, ודואג שאחרים יעשו
את המלאכה במקומו. מצבור הזהב שלו היה גדל מדי יום ביומו. כה
גדול היה המצבור עד כי נאלץ לפזרו בין כמה חדרים. הוא חשב שזה
משעשע. היה משחק עם ערמות הזהב להנאתו, בונה מגדלים, אך בעיקר
בונה מקומות שינה. כל לילה היה ישן בחדר אחר במאורתו. הוא
הזמין גנן במיוחד שיעשה את מאורתו האפלה לחלק מן הטבע הסובב
אותו. עולם קטן משלו חבוי בתוך צלע ההר.

ביקרתי אותו על ערש דווי. הוא לא נראה מודאג במיוחד.
"כמה יפה פה." אמר בלחישה צורמת.
"בחוץ עוד יותר יפה." ציינתי.
"כמה חבל שאתה חושב כך. אין מקום יפה יותר בעולם מביתי."
הוא קם ממיטתו בזהירות, לבש חלוק משי לבן, ותפס בידו את מקל
הסבא שהיה שעון על מיטתו. מעולם לא היה סבא ולעולם לא יהיה, אך
הוא נאחז במקלו בכל זאת.
"ומה עכשיו?" שאלתיו.
"הגיע זמני לנוח."
"ומה תעשה עם מצבור הזהב שלך לבסוף?"
"אל תדאג לזה ידידי הקשיש, כשאמות כל מולקולה תמצא את מקומה
הנכון חזרה לעולם."
"אינך מתכוון לנצל הכל בעודך בחיים?"
"לא." אמר נחרצות.
"ובכן, מה תעשה בו עד שיגיע יומך."
"עד אז..." אמר בניצחון, "עד אז, נוח לי לישון עליו."