הם זוכרים הכי טוב איך הכול התחיל, שניהם. אחרי הכול הם פה הכי
הרבה זמן. זאת אומרת, מבין אלו שנשארו. הם זוכרים איך רק פגש
אותה. לאחד קראו כרומי ולשני דין, הם ישבו בחלק האחורי של הראש
שלו, של ערן, מאחורי האונה הימנית. היה להם אחלה תפקיד והם
אהבו אותו, לא קשה מדי. ערן היה שולח פקודות והם היו אחראים על
החלק התפעולי, בקיצור, אחראים על כמה כפתורים. חוץ מזה, משמרות
שמונה-שמונה, ביטוח שיניים וים צחוקים, בעיקר במשמרות שישי.

ערן הכיר את דקלה לפני איזה שלוש שנים, נראה יותר אבל כולה
שלוש שנים. הם הכירו בכנס של השומר הצעיר במשגב. ערן הקסים
כהרגלו, תמיד היה שנון, הרבה בזכות כרומי ודין שם למעלה. הם
היו צמד המוחות המושלם לפלרטוט, תמיד היה להם משפט בשלוף. אבל
דקלה רצתה ידידות, "אני לא רוצה לאבד אותך, אתה באמת מדהים".
היא הייתה צעירה מערן בשלוש שנים, קצת ילדותית אבל גם ערן ככה.
לא היה לה חבר רציני, הייתה בתולה. "חפיף, אני לא מעשן, כל אחד
והתחביב שלו" אהב ערן להקניט. אז הם נהיו ידידים, הכי טובים,
באמת לא רצה לאבד אותה, אחרי הכול. הם דברו שעות בטלפון, ספרו
הכול אחד לשני. "אתה יודע, אני לא חושב שהוא מזיין מספיק" היה
אומר דין לכרומי פעם בכמה זמן. "תכל'ס, הוא עסוק בידידות,
הטמבל".

האמת, עם כל הניסיון שהיה לדין וכרומי, הם לא ציפו לכמות
הרגשות שהקולגות מהלב שלחו להם. הם לא ישכחו את קפיצת הפקק
הגדולה מלפני שנה וחצי. זה היה כשערן הכיר משהי בצבא. יפיפייה
מהשלישות. הם יצאו כמה פעמים והתחילו להזדיין. לערן היה טוב,
קצת חום עשה לו רק טוב. זה לא היה רק זיון בשבילו, הוא תמיד
היה מהרגשנים, אתם בטח מכירים את הסוג, המתאהב. "רע לי... אני
לא יודעת מה יש לי" זה לא הפעם הראשונה שהוא שומע את המשפט הזה
מדקלה בתקופה האחרונה, "אתה כבר לא מצליח להבין אותי". מאיפה
זה הגיע, לערן לא היה מושג, לא הגיוני שכבר לא מסתדר עם דקלה.
גם לאחר ישיבת צוות של שעה וחצי שם למעלה, ישיבת חירום בה
השתתפו כל האגפים, ואפילו העצלנים מהויתור העצמי הגיעו, לא
הובן מה העניינים. "אני אומר שנגיד לו שהבחורה בתקופה רעה"
הציע כרומי. כולם הסכימו, לא היה להם פתרון טוב יותר. המשימה
הוטלה על החבר'ה מההבנה. יומיים לאחר מכן דקלה התקשרה. "אני לא
יודעת מה הקשר שלה..." אמרה, "טוב לנו, מה הקשר שלה לעניין?
אני מאוהבת, זאת אומרת, אתה חסר לי", מלמלה. "מה??", אמר. ואז
נהיה חשוך. אי אפשר היה לראות כלום. "קפץ הפקק" אמר כרומי.
"זונה, נזכרה עכשיו" השיב דין. הם היו צריכים להשתמש בגנרטור
החירום שברקע מלווה אותם ריח של שרוף, כנראה מהפיוז.

הם לא דברו שנה. לעזוב את איריס, מהשלישות, לא היה אופציה, הוא
לא היה בחור של שינויים, ספונטני - בכלל לא היה. אז לא דברו.
דקלה היא זו שהחליטה לנתק את הקשר, אבל גם לו זה היה די נוח,
איריס הייתה קצת קנאית.
גם לאחר שנפרד מאיריס לא התקשר. הם נפרדו כי איריס טסה לדרום
אמריקה. מפתיע, אבל ערן התגבר די מהר.

ביום כיפור, כשיצאו כל החברה לשדרה להסתובב כרומי ודין כבר
נכנסו לכוננות צהובה, למקרה של אזעקת דקלה. בדיעבד זה היה די
חכם, מי יודע מה היה קורה לולא היו מוכנים. היא הסתובבה עם
חברות שלה, אלו שערן אף פעם לא אהב. היא רצה אליו עם חיוך
ונתנה לו חיבוק חזק חזק. בכלל לא נראתה מבולבלת כבר. היא ספרה
לו על החבר שלה, ברמן בן 25, ועל איך שכבו בפעם הראשונה, קצת
כאב לה אבל היה מזה מגניב. "זוכר שקבענו שפעם ראשונה שלה תהיה
איתנו?" שאל דין את כרומי, "טוב, זה כבר לא יקרה", גיחך.
בתקופה הקרובה לכך הם דברו די הרבה , שיחות ארוכות, ממש כאילו
לא הפסיקו לדבר מעולם. ממש כאילו לא היה לה חבר שהייתה מאוהבת
בו עד השמיים. החבר'ה מההדחקה החלו לעבוד שוב. אבל עניין
הידידות החוזרת לא החזיק מעמד יותר מדי. כרומי ודין הרגישו איך
ערן כבר פחות משעשע, משמרות שישי נהיו משעממות. "תאמין לי" אמר
כרומי, "אם לא הייתי אוהב אותו והיו לי את התנאים האלו, מזמן
הייתי מבקש העברה לכבד, לפחות שם יש אלכוהול".

כשהשתחרר מהצבא החליטו השניים להעלות לו את מצב הרוח. אבל גם
התרגיל עם התמונות של הכוסיות הערומות שכרומי הכניס לו לתודעה
לא עזר. ערן התחיל לעשן, מריחואנה זאת אומרת, הוא אהב מאוד את
ההפסקה הזו במחשבות. אומנם חזרו הצחוקים אבל כרומי ודין היו
מודאגים. "הבחור מעשן בכמויות, חוצמזה קשה לעבוד בכל העשן הזה,
אני לא מצליח ליראות את הכפתורים" התלונן דין, "גם לא שמעתי
יותר מדי מהחבר'ה מהזיכרון, ובכלל התדלדל פה משהו, לא?" אמר
כרומי.
יום אחד, כשהיה מסטול, התקשר לדקלה. "תגידי, את לא מרגישה איזה
פספוס?" דין וכרומי כבר לא יכלו להושיע. "האמת", השיבה, "אני
חושבת על זה די הרבה, מוזר, נכון?", "כן, מוזר" אמר ערן בחצי
חיוך . "חוצמזה אנחנו עוד נהיה ביחד, אתה תראה" אמרה, ספק
צוחקת ספק שומרת על רמת המלודרמה בחיים של שניהם. "מקסימום,
זוכר שראינו ונילה סקיי? אז מקסימום בחיים אחרים ששנינו נהיה
חתולים".
"הזין שלי פחות או יותר נשבר" אמר דין. "הוא אוהב אותה מאוד"
ניסה כרומי להישמע הבוגר בשיחה, "והיא אכן יפיפייה". "יותר מדי
מתוסבכת, יותר מדי מתוסבך" אמר דין. "תכלס", השיב כרומי, "הרבה
השתנה, הא?", הוסיף. "כן...", אמר דין, "הוא כבר מעשן והיא כבר
מזדיינת".